פולמוס תנועת המוסר: כך הכל התחיל

מעטים הם הוויכוחים הרעיוניים בתולדות היהדות שהיו כה טעונים, כה עמוקים וכה כואבים כפולמוס תנועת המוסר. לא היה זה ויכוח בין מאמינים לכופרים, ואף לא בין שומרי תורה למזלזליה. להיפך, משני עברי המתרס עמדו יראי שמיים, גדולי תורה, שכולם ביקשו דבר אחד – עבודת ה' אמיתית. ואף על פי כן הרוחות סערו, קהילות נקרעו וישיבות התחלקו.

כדי להבין את שורש הפולמוס, יש לחזור אל המאה הי"ט, אל ליטא שלפני הסערה. עולם הישיבות היה אז עולם של עמל שכלי, חריפות, בקיאות ופלפול. גדלות האדם נמדדה בראשו: בכוח ההבנה, בזיכרון, בעומק הסוגיה. המידות היו חשובות, אך נחשבו לדבר טבעי, שיצמח מאליו מתוך התורה.

ואז הופיע רבי ישראל סלנטר.

לא חלילה ככופר במסורת הישיבתית, אלא כתובע תביעה חריפה ממנה. לא די עוד בלימוד מופשט, לא עוד ביטחון בכך שהתורה "כבר תעשה את שלה". האדם, כך טען, איננו יצור שכלי בלבד; הוא מורכב מדחפים ומהרגלים, מפחדים ומאהבה עצמית, מתשוקות נסתרות. אם לא עובדים על המידות במודע – התורה עלולה להישאר בשכל בלבד, בעוד המידות ממשיכות לנהל את החיים.

זו הייתה נקודת המפנה. תנועת המוסר לא ביקשה להחליף את התורה, אלא להוסיף לה ממד של עבודה פנימית שיטתית: חשבון נפש, התבוננות, לימוד ספרי מוסר ולעיתים אף תרגולים רגשיים של יראה והכנעה.

אבל כאן בדיוק נולדה ההתנגדות.

גדולי תורה רבים חשו סכנה. לא במוסר כשלעצמו – אלא בשיטה. החשש היה כפול: ראשית, שמא העיסוק המוגבר במידות יבוא על חשבון העיון בתורה. ושנית, שמא הפיכת הרגש למוקד תביא לסטיות, להקצנות ואפילו לפגיעה ביציבות הנפשית של בני הישיבה.

לא במקרה השתמשו מתנגדי המוסר במונחים חריפים. הם ראו בכך שינוי מסוכן של סדרי עולם. בעיניהם, הישיבה נועדה לגדל תלמידי חכמים, לא "עובדי נפש". ההתלהבות, אמרו, היא כוח חזק – אך בלתי נשלט. היום יראת שמיים, מחר דיכאון, ומחרתיים זרות מהתורה עצמה.

מנגד, אנשי המוסר ראו את המציאות בעיניים אחרות. הם הביטו סביבם וראו תלמידי חכמים גדולים – אך קפדנים, כעוסים, גסי רוח לעיתים. הם ראו כיצד ידע עצום אינו מונע נפילה מוסרית. בעיניהם, ההתנגדות למוסר הייתה עצימת עיניים מול חולשת האדם.

הפולמוס לא היה רק רעיוני. הוא חדר לישיבות, לפנימיות, לאופי הלימוד, ואף ליחסים שבין רב לתלמיד. ישיבות נחלקו ל"לומדות מוסר" ו"מתנגדות מוסר", ולעיתים הבחירה לא הייתה רק חינוכית אלא זהותית.

תנועת המוסר חשפה אמת פסיכולוגית עמוקה: האדם איננו משתנה רק באמצעות ידע. אך מתנגדיה חששו מעבודה רגשית ללא גבולות שתיעשה ללא איזון, ללא פיקוח וללא עוגן חזק בלימוד. מיותר לציין שרבי ישראל סלנטר היה רחוק מכל אלו; אדרבא, משנתו הציעה לימוד מוסר בנוסף לסדרי הישיבה הקיימים ולא כתחליף להם.

כנראה השאלה היא לא האם צריך מוסר – אלא איך. לא האם לעבוד על המידות – אלא באיזה מינון, באיזה אופן ובאיזו אחריות. בסופו של דבר, עולם הישיבות מצא איכשהו את דרך האמצע.

הפולמוס הזה איננו פרק סגור. הוא ממשיך ללוות כל מחנך, כל ישיבה וכל אדם עובד ה'. השאלה איננה רק כיצד ללמוד – אלא כיצד להיות אדם. בין הלב לשכל, בין יראה לאיזון, בין שאיפה לשלמות לבין אחריות לנפש. ובמקום שבו שואלים את השאלות הללו בכנות – שם, כנראה, מתחילה עבודת ה' האמיתית.