סיפור מההפטרה – פרשת משפטים: סופה של העיר לכיש

בהפטרת פרשת משפטים מתוארים שלבי החורבן של ממלכת יהודה על ידי הבבלים. ההקשר לפרשה הוא דיני העבדים. ירמיהו הנביא זועק על אנשי ירושלים כי הם לא משחררים את העבדים בשנת השמיטה, ולכן מביאים על עצמם פורענות. וכך אומר ירמיהו לאנשי ירושלים: "כה אמר ה' אלקי ישראל! אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך.

"ולא שמעו אבותיכם אלי! ולא הטו את אזנם!... ותשבו ותחללו את שמי ותשיבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם, ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות!

"לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קרא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב ונתתי אתכם לזועה לכל ממלכות הארץ".

זו נבואת החורבן של ירמיהו. תוך כדי הדברים מתואר בספר ירמיהו, בקטע שאנו קוראים בהפטרה, כיצד חיל מלך בבל כובשים עיר אחרי עיר, מידה כנגד מידה על כבישת העבדים: "וחיל מלך בבל נלחמים על ירושלים ועל כל ערי יהודה הנותרות אל לכיש ואל עזקה כי הנה נשארו בערי יהודה ערי מבצר".

כל ארץ יהודה כבר כבושה, נשארו שלוש ערי מבצר: לכיש, עזקה וירושלים.

לפני כמאה שנים נמצאה באחד המגדלים של שרידי לכיש העתיקה קבוצת מכתבים, שנכתבו בדיו על גבי חרס. המכתבים היו טמונים בפינת המגדל. האש שהציתו הבבלים שרפה את החרסים והנציחה את הכתב שעליהם בצורת קעקוע, כך שעד היום ניתן לקרוא את התכתבויות חיל המצב היהודי המתארות את מצב הקרב מול הבבלים. שידור ישיר של חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון מלפני כאלפיים וחמש מאות שנים.

לכיש הייתה אחת הערים המבוצרות המרכזיות של יהודה, שנייה בחשיבותה לירושלים. בתקופת המצור הבבלי שימשה לכיש קו הגנה דרומי חשוב, והייתה בקשר רציף עם ירושלים ועם ערי מבצר נוספות. חרסי לכיש הם מכתבים צבאיים-מנהליים שנשלחו בין קצינים, והם מאפשרים הצצה נדירה אל שפת היום-יום של אנשי יהודה ערב החורבן.

מרבית החרסים הם מכתבים שנשלחו אל יושיהו בן נריהו, שהיה ככל הנראה מפקד צבאי בלכיש. הכותב המרכזי מזדהה בשם הושעיהו, קצין הכפוף אליו. לשון הכתיבה היא עברית בת התקופה, קרובה מאוד ללשון ספר ירמיהו, עם נוסחים, ביטויים וצירופים המוכרים מירמיהו. עצם קיומם של מכתבים אלו מעיד על כך שגם החיילים ופקודיהם ידעו קרוא וכתוב, ועל שימוש שגרתי בכתב לצורכי פיקוד ודיווח, דבר יוצא דופן באותם שנים.

תוכן החרסים עוסק בענייני משמעת, העברת פקודות, שמירה על קשר בין מוצבים ומעקב אחר תנועות האויב. אחד החרסים הידועים מתאר כיצד הכותב עוקב אחר משואות האש של לכיש, ואינו רואה עוד את משואות עזקה. כלומר: עזקה נפלה! זה ממש משקף את מה שראינו בירמיהו, שלש הערים האחרונות נופלות אחת אחת.

מעבר לתיאור המצב הצבאי, אחד החרסים כולל התייחסות חריפה לדמות נבואית. באותו מכתב מתלונן הכותב על מכתבים שנשלחו מירושלים, ומזכיר נביא המדבר דברי חולשה ומורך לב, "לא טובים דברי הנביא לרפות ידים". אף שהשם אינו נזכר במפורש, יש חוקרים שמצאו כאן רמז לירמיהו הנביא. הזיהוי נשען על כך שגם בספר ירמיהו הנביא מואשם בהחלשת ידי העם והצבא, ומתוארת רדיפתו בידי שרי יהודה.

חרסי לכיש משלימים את הפרטים הקטנים מהתיאור הגדול והמזעזע שנמצא בספר ירמיהו, והם ממחישים את ההבדל בין נבואה שנצרכה לדורות, הדברים החשובים שנבחרו על ידי הנביא ברוח הקודש להיכתב לדורות, ובין השלמות ורקע, שאותם יכולים בני אדם לגלות בעצמם על ידי מחקר, וגם הם תורמים להבנת התקופה.

ללכיש היתה איזו זכות להירשם בהיסטוריה, שכן גם כיבוש סנחריב את לכיש, יותר ממאה שנים קודם לכן, מתועד בהרחבה בארמון סנחריב בתבליטים וציורים המתארים את המצור, את הכיבוש ואת הגליית התושבים. ממלכת יהודה בראשות המלך יאשיהו שיקמה את לכיש ובנתה מחדש את החומות. אבל בימי צדקיהו בא החורבן המוחלט על ממלכת יהודה, לכיש נחרבה, ואחריה גם ירושלים, ומאז שממה הארץ שבעים שנה, כנבואת ירמיהו, עד בניין הבית השני.