מפתיע: מה קרה כשהצרפתים השמידו את הצי של עצמם?

בסוף 1942 נראה הים התיכון כמו זירת ענק שמחכה לקרב ימי מכריע. מצד אחד – גרמניה הנאצית, שכבשה עוד ועוד חופים. מצד שני – בנות הברית, שעשו את הצעד הראשון בצפון אפריקה והתקרבו לאירופה. באמצע, שני ציים מפוארים – הצי הצרפתי והצי האיטלקי – שנחשבו עד לא מזמן למכריעים במשוואה הימית. אלא שבמקום דו-קרב ענקים בין אוניות מערכה, שני הציים האלה נוטרלו כמעט בן-לילה.

אחרי כניעת צרפת ביוני 1940 חולקה המדינה לשניים: הצפון, הכבוש ישירות בידי גרמניה; והדרום בשליטת משטר וישי, בראשות המרשל פיליפ פטן – ממשלת בובות ששיתפה פעולה עם ברלין. אחד הנכסים הרגישים ביותר היה הצי הצרפתי. עד 1940 נחשב הצי הזה לאחד הגדולים בעולם: אוניות מערכה מודרניות, סיירות כבדות וקלות, משחתות וצוללות שכיסו את הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי.

בהסכם שביתת הנשק עם גרמניה התחייבו הצרפתים שצי המלחמה יפורק מנשקו, שיעמוד בנמלים תחת משמר צרפתי ושמכלי הדלק שלו יישמרו ריקים – כדי שלא יוכל לצאת לקרב. הגרמנים סמכו על כך שהצי לא ייפול לידי הבריטים, אבל כבר אז חלמו בסתר להשתלט עליו ביום פקודה.

היום הזה הגיע אחרי נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה – "מבצע לפיד" – בנובמבר 1942. היטלר, שחשש שהכוחות הבריטיים-אמריקניים ימשיכו משם לחופי דרום צרפת, ביטל למעשה את עצמאות וישי, והורה לכבוש גם את החלק הדרומי של המדינה. המבצע לכיבוש וישי כונה "אנטון", והזרוע הימית שלו – הניסיון לתפוס את הצי בטולון – קיבלה את שם הקוד "לילה".

בטולון עגנו באותם ימים יותר ממאה כלי שיט, ביניהם שלוש אוניות מערכה כבדות, סירות מודרניות ומשחתות מהירות. אם גרמניה הייתה משתלטת עליהן, מאזן הכוחות בים התיכון יכול היה להשתנות מקצה לקצה. אבל דווקא בממשלת וישי – משטר שזכור עד היום כסמל לשיתוף פעולה – נשאר ניצוץ של פטריוטיזם צרפתי. מזכיר הצי, האדמירל גבריאל אופאן, הורה לקצינים בטולון: אם הגרמנים מנסים לעלות על הסיפון – להרוויח זמן, ואם אין ברירה – להטביע הכול. להפסיד צי שלם כדי שלא לשרת את היטלר.

בליל 27 בנובמבר 1942, לפני עלות השחר, החלו טורי טנקים גרמניים להתקרב לשערי הנמל. קצין צרפתי בשער הפגין תושייה נדירה: במקום לפתוח את השערים, הוא דרש שוב ושוב "מסמכים", "חתימות" ו"אישורים" שונים, שלח את הקצינים הגרמנים הלוך ושוב למפקדות, ומשך דקות יקרות שכל שנייה בהן שווה אונייה. כל אותו זמן, עמוק בתוך הנמל, פועלים וצוותים ירדו לבטן האוניות, פתחו ברזים, הצמידו מטענים לסיפונים ולתאים הרגישים, והכינו את הסוף.

בשעה 05:25 פקעה סבלנותם של הגרמנים. הטנקים פרצו לתוך הנמל. אבל אז קידמה את פניהם תזמורת של פיצוצים: קווי אש ועשן התרוממו מעל הרציפים, צופרי חירום, שריקות קיטור, רעמים של תחמושת מתפוצצת. בתוך דקות הפכה טולון לבית קברות ימי. 77 כלי שיט – 3 אוניות מערכה, 7 סיירות, 15 משחתות, 13 טרפדות, 12 צוללות ועוד עשרות ספינות עזר – הועלו באש, פתחו פתחים מתחת לקו המים, הוטבעו במכוון או נתקעו בכניסת הנמל כחסימות.

הגרמנים הצליחו להשתלט על קומץ כלי שיט – בעיקר ספינות מיושנות, חלקן כבר פגועות או מפורקות – אבל את עיקר הצי פספסו. 12 מלחים צרפתים נהרגו, 26 נפצעו. מבחינה צבאית, הייתה זו מכה עצומה לערכי הברזל של צרפת; מבחינה מוסרית, זו הייתה הצהרה: גם ממשלת בובות יכולה לומר לגרמנים "עד כאן".

חצי שנה מאוחר יותר, בצד השני של הים התיכון, עמד צי אחר מול הכרעה דומה – הפעם לא מול היטלר, אלא מול בעלת ברית לשעבר. הצי האיטלקי, הרביעי בגודלו בעולם בתחילת המלחמה, כלל מעל 200 ספינות מלחמה, בהן אוניות מערכה חדשות מסוג "ליטוריו" שנבנו ממש על סף מלחמת העולם.

אחרי הפלת מוסוליני ביולי 1943 פתחה ממשלת איטליה החדשה במגעים חשאיים עם בנות הברית. ההסכם, שנחתם בקאסיבילה, קבע שאיטליה נכנעת – והצי יפליג וימסור עצמו לנמלי הבריטים והאמריקנים. ההסכם נשמר בסוד, וב־8 בספטמבר הוכרז בפתאומיות. למחרת בבוקר יצאו מן הנמלים לה ספציה, טאראנטו, ברינדיזי וג'נובה שיירות של אוניות מלחמה איטלקיות בדרכן למלטה ולטוניסיה, תחת דגל לבן ופקודה ברורה: לא להילחם עוד בבנות הברית.

גרמניה ראתה בזה בגידה. מפציצי דורניר 217 של הלופטוואפה המריאו מצפון איטליה, ובפעם הראשונה בהיסטוריה נשאו איתם נשק חדש ומסווג: פצצות "פריץ X" – פצצות כבדות מונחות רדיו, מעין סבא-רבא של הטילים המונחים של ימינו. ב-9 בספטמבר 1943, סמוך למצר בוניפציו בין סרדיניה לקורסיקה, איתרו המפציצים את כוח המערכה האיטלקי ובראשו אוניית הדגל "רומא".

פצצה ראשונה פגעה ב"רומא" וגרמה נזק כבד לחדרי המכונות. דקות לאחר מכן צללה "פריץ" נוספת ופגעה בלב האונייה. הפיצוץ חדר לעומק, הצית את מחסני התחמושת של אחד מצריחי התותחים הראשיים והוביל לפיצוץ אדיר שהעיף את הצריח כולו מן הסיפון. גוף האונייה נשבר, ו"רומא" התהפכה ושקעה בתוך זמן קצר. עם האונייה ירדו למצולות האדמירל קרלו ברגמיני, מפקד הצי האיטלקי, וכ-1,350–1,390 מלחים. פחות מ-600 ניצלו.

הפצצה המונחית שהטביעה את "רומא" סימנה נקודת מפנה טכנולוגית – אבל עבור האיטלקים זו הייתה גם נעיצת מסמר בארון ההשפעה הימית שלהם. למרות האסון הצליחו רוב אוניות המערכה האחרות, ובהן "איטליה" (לשעבר "ליטוריו"), להגיע לידי בנות הברית. כ-60% מכוח הקרב העיקרי של הצי האיטלקי ניצל והושבת מלחימה, בעוד היתר – ובעיקר ספינות עזר ותובלה – נתפסו בידי הגרמנים בנמלי איטליה.

כך, בתוך פחות משנה, נוטרלו שניים מן הציים הגדולים באירופה כמעט בלי קרב ימי קלאסי אחד ביניהם לבין בנות הברית. בצרפת – הצפה עצמית הרואית שנועדה למנוע מהיטלר לשים ידיו על אוניות המלחמה; באיטליה – ניסיון להעביר את הצי למחנה הנגדי, שנגמר בפגיעה אכזרית של נשק גרמני חדיש בבעלת הברית לשעבר.

התוצאה האסטרטגית הייתה דרמטית: גרמניה איבדה את הסיכוי להעמיד בים התיכון צי משולב צרפתי-איטלקי שיאיים באמת על נתיבי השיט של בנות הברית. הים, שהיה אמור להיות זירת התנגשות בין שריונות פלדה, התמלא לפתע גרוטאות מעשנות, קליפות שחורות של אוניות שהוטבעו בידי בעליהן או בידי מי שהיו עד אתמול שותפיהם. ציים מפוארים, שנבנו במשך עשרות שנים, הועלו באש בתוך שעות – רק כדי שלא יעמדו לרשות הצד הלא נכון של ההיסטוריה.