כשהנשמה יודעת: מאין באת, ולאן אתה הולך?

מסופר על אדם פשוט בממלכה מרוחקת, שזכה והציל את בת המלך ממוות. כששמע המלך על המקרה, ציווה מיד: לאות תודה, אקבע לך מועד שבו תוכל להיכנס למשך שעה לחדרי האוצרות שלי עם שק גדול ככל שתוכל לשאת, ולקחת מה שתרצה, כמה שתרצה! המועד נקבע לעוד חודש בדיוק.

שרי המלך לא אהבו את הרעיון. הקנאה אכלה אותם. אחד השרים, רשע במיוחד, החליט לעשות מעשה. הוא חיכה שתצטנן התלהבותו של המלך, ואז החל ללחוש על אוזנו: "אדוני המלך, האיש הזה ייקח את אוצרותיך היקרים ביותר! הממלכה תיחרב!". בסופו של דבר המלך השתכנע שטעה.

"אך מה אעשה?", שאל המלך, "הבטחתי, ולא אוכל לחזור בי". "אין בעיה!", ענה השר המרושע, "אינך צריך לחזור בך. רק תן לי לטפל בזה". והרשות ניתנה.

המועד הגיע, והנה מיודענו מגיע לחצר הארמון, עם שק גדול בידו, מוכן להעמיס מכל טוב אוצרות המלך. בני משפחתו ממתינים בחוץ לעושר הגדול הצפוי להם.

והנה השערים נפתחים. תרועת חצוצרות עצומה מקדמת את פניו ומחרישה את אוזני השומעים. ריח ניחוח עצום נישא באוויר. סחרור חושים.

מיודענו נכנס לחצר הארמון. להקת רקדנים מלכותית מרקדת סביבו ושרה שירי הלל. האדם המום, נפעם מכל הכבוד הזה, עוצר רק לרגע להביט במתרחש סביבו. 5 דקות עוברות.

בבואו להתקדם, ניגש אליו שלושה שרים מכובדים. בוא, אדוני! הגעת מדרך ארוכה, שב, תאכל משהו לפני שתמשיך, יש לך עוד זמן רב. ריחות המטעמים מושכים את לבו, מעדני המלך מפתים אותו. הוא מתיישב לסעוד. עוד רבע שעה עוברת.

רגע! הוא מתעורר פתאום. מה אני עושה כאן? אה, נזכרתי! האוצרות!

הוא קם מיד ומתחיל להתקדם, אלא שדיילות מכובדות מתייצבות בפניו ומגישות לו כוסות משקה – יין משובח שלא ראה ולא טעם מימיו. רק כוס אחת, תשתה! אתה חייב כוח אחרי הארוחה שאכלת. והוא שותה כוס. ועוד כוס. ועוד כוס. 10 דקות נוספות עוברות.

הראש מסוחרר, לא זוכר כבר למה באתי, הנה כורסה, רק אשב לנוח קצת. עצימת עיניים קלה, אתאושש ואמשיך.

מיודענו נרדם לדקות ארוכות על הכורסה. 15 דקות נוספות עוברות.

הוא מתעורר, נזכר לרגע שוב מדוע הוא כאן, מזנק, אך לתדהמתו לפתע מגלה מכל עברי החצר, על מסכי ענק, מוקרנים סרטי הלל על שמו: מעשיו, פרטי חיים, ברכות מצולמות מחבריו הטובים ביותר. הוא נפעם. נרגש. נעצר להביט. 10 דקות עוברות.

לפתע הוא מתעשת. מה אני עושה? נשארו לי 5 דקות. 5 דקות אחרונות! עכשיו כלום לא יעצור אותי! הוא רץ, בתוך 3 דקות מצליח להיכנס לחדר האוצר, ובשתי הדקות שנותרו אוסף לשק כמה שרק מצליח. אין זמן לבחור, אין זמן לבדוק מה שווה יותר, פשוט להכניס. לאסוף. להכניס.

ואז הבאזר. הזמן נגמר.

ביציאה, בני משפחתו נרגשים, נו, כמה הבאת? אנחנו ודאי עשירים! למרבה האכזבה הם מגלים בשק… רק כמה כלי נחושת פשוטים, ומטבעות כסף שאולי יאפשרו להם רווחה לחודש-חודשיים, אך לא יותר מכך. הלם. תדהמה. אכזבה מטלטלת.

מסתבר שכך הם חיינו בעולם הזה. הנשמה, עמוק בפנים, יודעת מדוע היא כאן: לקיים את רצון הבורא. לאסוף קיום תורה, מצוות, מעשים טובים מידות טובות. כדי לקבל שכר טוב בעולם הזה ובעיקר אחרי 120.

אלא שיצר הרע, השר הרשע, כבר הכין מראש פיתויים והסחות דעות לחיים שלמים: מועדונים. סרטים. מסכים. גלילה אינסופית. רשתות חברתיות. עניינים שבינו לבינה. כסף. וגם כעסים. מריבות. תסכולים. רצונות. אכזבות. מה לא. העיקר, העיקר, שהאדם לא יזכור מדוע הוא כאן. רק שיעסוק במרוצת חיי העולם הזה, ובתאוות ויצרים, ולא יפקח עיניים וייזכר מדוע הוא כאן ומה מטרת החיים האמיתית.

זה לא משל. זוהי עובדת חיים. מחקרים מראים כי ככל שמתקדמים לגיל מבוגר, עוברים בני האדם בדיוק את התהליך שעבר מיודענו בנמשל. הם מתעוררים. הם מאמינים. הם מנסים לחזור לבורא עולם.

אלא שאז כבר מאוחר. מאוחר מאוד. ההישגים הרוחניים שניתן להשיג בגילאים מבוגרים, מועטים לאין ערוך ממה שניתן להשיג בחיי אמת ואמונה בגילאים צעירים, כאשר היצר עוד חזק, והניסיונות אמיתיים וקשים. כאן השכר האמיתי. ואותו, בגיל מבוגר, כבר הפסדנו.

הנה לפניכם הנתונים:

צרפת - 8% מאמינים בגיל צעיר, 28% בגיל מבוגר.

אוסטריה - 8% מאמינים בגיל צעיר, 32% בגיל מבוגר.

הונגריה - 44% מאמינים בגיל צעיר, 72% בגיל מבוגר.

ארצות הברית - 66% מאמינים בגיל צעיר, 85% בגיל מבוגר.

כן, מחקרים מראים כי 85% מהמבוגרים בארצות הברית מאמינים בבורא עולם. והתופעה חוזרת כמעט בכל מדינה בעולם שנבדקה: גרמניה. אירלנד. איטליה. רוסיה. סלובקיה. מזרח, מערב, בכל מקום.

אז מה עושים?

מבינים מי אנחנו. מאין באנו. לאן אנחנו הולכים. והכי חשוב: מהי מטרת החיים האמיתית - הדבקות בבורא עולם. קיום התורה, מצוות, מעשים טובים ומידות טובות.

הערה: המשל – כפי ששמענו מאת הרב זמיר כהן.

כותב המאמר: גיל פרידמן, B.Sc בפיסיקה.