"כשהמחלה חזרה בפעם השלישית – התחלתי לרקוד"

"הטניס היה כל עולמי", אומר תומר צימרמן, לשעבר אחד מ-300 שחקני הטניס המובילים בעולם. "כשהייתי בן תשע התחלתי לשחק לראשונה, ומאז הטניס מילא את כל חיי. אם הייתם אומרים לי שיבוא יום בו לא אעסוק בטניס, ואפילו אייחל לכך שילדיי לא ישחקו – זה היה נשמע לי הזוי".

אבל המציאות הפתיעה אותו, כמו עוד דברים רבים נוספים שהפתיעו אותו בחייו. כעת, לאחר שנים של התקרבות ליהדות, כשהטניס נראה לו כמו עבר רחוק, הוא משתף בסיפורו המרגש – סיפור של אהבה, תשובה וקירבה.

שחקן עולמי

"כשהייתי בן תשע גיליתי את הטניס לראשונה, וזה קרה כמעט בטעות", לוקח אותנו צימרמן שנים רבות לאחור. "באותם ימים הגיעו לארץ כמה עשירים מדרום אפריקה, שהחליטו להקים מרכז טניס ענק ולהשקיע בו עשרות מיליוני דולרים. עד אז הטניס נחשב לספורט בלתי מוכר בישראל, ומכיוון שהיה להם חשוב להחדיר אותו לארץ ולהנגיש אותו דווקא לילדים שאינם ברמה סוציואקונומית גבוהה, אני הייתי בין אלו שנבחרו לשחק.

"בתחילה המשחק היה חלק מתוך אותו מהלך סוציאלי", הוא מציין, "אבל מהר מאוד הוא הפך להיות מתוך מקום מקצועי. הייתי מוכשר בתחום וגם התאמנתי המון, מה שהוביל אותי להצטרף לנבחרת ישראל ולהתאמן מדי יום בין חמש לשש שעות".

גם בתקופת הצבא נחשב צימרמן לספורטאי מצטיין, ולאחר סיום שירותו הצבאי המשיך לשחק. "בגיל 22 טסתי לארה"ב ללמוד במכללות, וכספורטאי קיבלתי מימון מלא לכל הלימודים, כשמקביל לכך שיחקתי בליגה. חזרתי לארץ בגיל 27, כשהטניס ממשיך להיות חלק ממני. אך הבנתי שעליי לעשות גם דברים נוספים, וכך נכנסתי לעולם ההשקעות, התחתנתי ונולדו לי ילדים".

כשהיה בן 33 קרה דבר מעניין: "לקחתי באחד הימים את בתי לגן, ובדרך נתקלנו בנגן רחוב שניגן בסקסופון. נעצרנו לידו והתבוננו בו כשהוא מנגן. פתאום הרגשתי שמשהו מתחבר אליי וחודר לי לנשמה. המשכתי לעמוד שם ולהתבונן בו, ואחרי דקות ארוכות שאלתי אותו אם יוכל לבוא אליי הביתה כדי ללמד אותי לנגן".

צימרמן נעצר ומוסיף בחיוך: "כשאני חושב על כך כיום, אני מבין עד כמה הבקשה הזו הייתה מוזרה, והאמת היא שלא ברור לי מה דחף אותי לבקש אותה. אבל הנגן נענה דווקא בחיוב, ועוד באותו יום הגיע אליי הביתה. הוא אמנם היה עולה חדש, בקושי דיבר עברית, אך כדי ללמד אותי נגינה ברמה בסיסית זה לגמרי הספיק".

"הוקסמתי מהכלי" (תומר צימרמן. צילום: ראובן חיון)

מאז אותו יום, צימרמן הסתער על המלאכה. "הוקסמתי מהכלי", הוא אומר, "והתחלתי להשקיע באימונים ובפיתוח מיומנות הנגינה בו. מדי יום התאמנתי כמה שעות ברצף, ורתמתי לכך את כל ההתמדה שהייתה לי עוד מאז אימוני הטניס. רק שבשונה מהטניס, שהיה עבורי עולם קשה ואכזרי, בו ההורים היו השותפים האמיתיים היחידים שלי, המוזיקה התגלתה לי ככזו שמחברת בין אנשים ומקרבת לבבות. גיליתי חברים טובים שאף הם עוסקים במוזיקה, ויחד היינו נפגשים ומנגנים, משתפים זה את זה, ואפילו מפיקים אלבומים משותפים.

"כשחלף הזמן התחלתי גם לכתוב ולהלחין שירים. כל זאת בזמן שעד גיל 33 כלל לא ידעתי שאני מוכשר במוזיקה, ואפילו לא הכרתי את שמות התווים".

"עד גיל 33 אפילו לא הכרתי את שמות התווים" (אילוסטרציה)

"אין לי שום ביקורת"

לפני כ-15 שנה הגשים צימרמן חלום כשהוציא לאור את אלבומו הראשון, ובאותם ימים גם החל לראשונה לגשש את דרכו ליהדות. "העיסוק במוזיקה פתח לי משהו בלב", הוא מסביר. "אמנם אני מגיע מבית שאינו דתי, ובני משפחתי הקרובה עד היום אינם דתיים, אבל משהו בלב התחיל להיות מחובר, והזיקה שתמיד הייתה לי ליהדות הלכה והתחזקה".

ודווקא אז, כשהרגיש שהגיע לשיא האושר והסיפוק, התגלתה אצל צימרמן מחלה קשה. "באותם ימים נאלצתי לעבור טיפולים קשים מאוד", הוא משתף. "הם נמשכו שלושה חודשים – מדי יום במשך כשש שעות ברציפות. ההלם והכאב הפיזי היו גדולים, הרגשתי שאני חייב משהו חזק כדי להיאחז בו. באותם ימים התגלגל לידיי ספר תהילים, ובפעם הראשונה בחיי התחלתי לקרוא את הפרקים. קראתי פרק אחר פרק, והרגשתי איך שאני נקשר למילים. היה בהן משהו שהפנט אותי, כביכול ניתק אותי מהגוף. כיום אני יכול לומר שרק בזכות ספר התהילים עברתי את התקופה הקשה והטראומתית הזו".

"הרגשתי איך אני נקשר למילים" (אילוסטרציה)

וכך התקרבת ליהדות?

"לא", הוא מפתיע, "באותם ימים זה נשאר בגדר קריאה בתהילים ולא יותר. אך בהמשך אחד מחבריי שאהב מוזיקה הזמין אותי לתפילת ראש חודש בית הכנסת, ושכנע: 'יהיו שירים וניגונים טובים'. כשאני שומע על מוזיקה קשה לי לסרב, וכך השתכנעתי מיד, הגעתי וממש הוקסמתי. לאחר מכן שאלתי אותו: 'יש זמנים נוספים ששרים בהם כל כך יפה בבית הכנסת?', והוא ענה: 'בוודאי, למשל בשבת'. כך התחלתי להגיע לבית הכנסת מדי שבת. ממילא גם השבתות החלו להיראות אחרת, מה שהוביל אותי להתחיל לשמור שבת, ולאחר מכן להגיע לבית הכנסת גם בימות החול, ולהתקרב ליהדות בתחומים נוספים".

אתה כבר לא צעיר. לא היה לך קשה לעזוב הכל ולהתחבר למשהו חדש?

"לא, זה לא היה לי קשה, כי לא התנתקתי ולא זנחתי את העבר שלי. נשארתי עם אותו מעגל חברים, ואני ממשיך לאהוב טניס ומוזיקה. אני רואה את השינוי שעברתי ככלי שעוזר לי להיות שגריר בעולם הישן שלי ולתת בו דוגמה טובה, לא ככזה שמנתק אותי ממנו, כולל מבני המשפחה הגרעינית שלי שאינם הולכים בדיוק בדרכי, ואני מכבד אותם ומעריך אותם מאוד.

"אני לרגע לא מסתכל על העולם שהגעתי ממנו כגרוע, ואין לי שום ביקורת כלפי אף אחד. אני רק משתדל להראות לכולם את האושר והסיפוק שיש לי בזכות המקום שבו אני נמצא, ואני בטוח שזה משפיע יותר מכל. כשאני רוצה לקרב אני פשוט מחבק, מתוך דוגמה אישית ומתוך אמונה ברורה בכך שהדרך שלי מדויקת".

"אין לי שום ביקורת כלפי אף אחד" (צילום: ראובן חיון)

עוגן של אמונה

"לא תמיד הייתי אדם רגוע", הוא אומר בכנות. "אני זוכר את עצמי בעבר כשחקן טניס כשאני כל הזמן דרוך, אבל משהו במוזיקה הפך אותי לשלו יותר. גם האמונה בכך שיש מישהו גדול, שמנהל לי את החיים, מרגיעה אותי ועוזרת לי לחיות מתוך אמונה וביטחון. זו גם הסיבה שכאשר הודיעו לי אחרי תקופה ארוכה של טיפולים והחלמה שהמחלה חזרה, וראיתי את כל האנשים הקרובים אליי חווים טראומה, אני התחלתי דווקא לרקוד. כלפי חוץ היה נראה שהשתגעתי. אבל היה לי קול פנימי שהרגיע אותי והבטיח ש'יהיה בסדר', וברוך ה' באמת כך היה.

"אמנם גם בפעמיים הנוספות שחליתי, נאלצתי לעבור טיפולים קשים, כשהקושי הגדול ביותר הוא בתחושת חוסר האונים, כאשר אפילו את הדברים הבסיסיים שכל אדם עושה כשהוא קם בבוקר, אני פתאום לא יכול לעשות. אבל אז גיליתי את מילות התפילה, ופתאום הבנתי שיש לנו הזדמנות להודות בכל בוקר על אותם דברים פשוטים לכאורה – על נטילת ידיים, על ההתלבשות, על הכל. זה חיבר אותי עוד יותר".

ובכל זאת, ניתן לשער שהיו גם קשיים.

"אבא שומר עליי"

ההתקרבות משפיעה על תחומים רבים בחייו של צימרמן, כולל על השירה. "אם בעבר כתבתי על נושאים כלליים, כיום אני כותב ומלחין שירים שמשולבים בהם פסוקים מתהילים, וכן שירי תודה לבורא עולם. באופן כללי אני משלב את הקב"ה בתוך השירים שלי. לאחרונה, למשל, כשכתבתי את השיר 'עומקא דליבא' - שיר תודה לאשתי על כל התקופה הארוכה שבה תמכה בי - שילבתי בתוכו גם תודה לבורא עולם, כי הכל משתלב יחד, ואי אפשר אחרת".

ומה עם טניס?

"טניס?", הוא מחייך, "אני ממשיך להתעניין בתחום, אך עזבתי לגמרי את העיסוק בו. לשמחתי גם הילדים שלי לא ממשיכים את דרכי בטניס, למרות שאחד מהם דווקא ביקש וניסה, אך מהר מאוד הפסיק, והאמת היא ששמחתי, כי מניסיוני כשאתה משועבד לטניס זה עוצר לך את החיים".

צימרמן ממשיך כיום להוציא שירים חדשים, כשהוא מלווה באנשי מוזיקה איכותיים שעוסקים בתחום ההפקה. "אני גם יוצא להופעות", הוא מספר, "ומקפיד על כך שההכנסות יהיו תמיד לטובת עמותה כל שהיא. ההופעה האחרונה הייתה למען ילדים עם סוכרת נעורים, והיא ברוך ה' הייתה גדולה ומוצלחת. הכי משמח אותי זה כשאני שומע שאנשים מתחזקים בזכות השירים שלי. זה נותן לי הרבה כוח".

"מקפיד על כך שההכנסות יהיו תמיד לטובת עמותה כל שהיא" (קרדיט: שגב צימרמן)

יש שיר שאתה מחובר אליו במיוחד?

לאחר רגע של הרהור, צימרמן משיב: "את השיר 'שומר עליי'. כתבתי אותו לאבא שלי, וכשהענקתי לו את השם 'שומר עליי' התכוונתי להרבה מובנים ומשמעויות. מאז שפרצה המלחמה, אני מקבל כל הזמן דרישות שלום מאנשים שמספרים כמה השיר הזה חיזק אותם בתקופות פחות טובות ונתן להם תקווה. גם אותי באופן אישי הוא מחזק, כי אני יודע שבכל מקום שאני נמצא או פונה, יש בורא עולם שנמצא מעליי ומלווה אותי, ואם כך אין טעם לחשוש".