"האמונה נותנת כוח ושפיות": ליבי גרומך על הטרגדיה בהודו והבחירה בחיים

הבית של הרב מוטי וליבי גרומך שכן בכפר הציורי האמפי שבדרום הודו. סבך עבה של צמחייה סבב את הבתים עם גגות הקש, ובעלי חיים הסתובבו בו בחופשיות. "בתחילת דרכנו בכפר, נבהלתי מנחש שחלף לידי. בעל הדירה אמר לי: 'אל תשכחי שהם המקומיים ואת האורחת'. חיינו במעין ג'ונגל. המקום יפה מאוד, אבל לא פשוט לחיות ככה".

כשגרומך אומרת "לא פשוט", היא מתכוונת למים המזוהמים שזרמו בברזים ולבתים ללא גגות של ממש או ריצוף כלשהו. על חנות מכולת או מרפאה ראויה לא היה בכלל מה לדבר. עם זאת, הקסם של הכפר משך אליו תיירים רבים, וכשליחי חב"ד הם החליטו להקים את ביתם דווקא בו.

אחד מרחובות הכפר בהודו

"מקום בטיסה הראשונה"

שנתיים לאחר הגעתם למקום, נולדה בתם הבכורה מושקא. שנה וחודש לאחר מכן, נולדה דבורה לאה גאולה. "גידלנו בנות שהן מאוד צפופות בגיל, ברוך ה'. המגורים במקום דווקא הקלו מבחינות מסוימות. יכולתי לאפשר לעצמי לקחת סיוע של עובדות מקומיות, ולהתפנות לגידולן".

שתי הבנות היו רגישות לחלב, ובני הזוג דאגו לשנע מהארץ תמ"ל המתאים לתינוקות רגישים. גם התנאים ההיגייניים הירודים היוו אתגר בגידול הבנות. "פעם לקחתי את מושקא לרופא ילדים באזור, ונפעמתי מרמת הלכלוך וחוסר הקידמה. זו הייתה חוויה לא נעימה, והתפללתי שלא נצטרך לבוא לשם. ברוך ה', הבנות שלנו נולדו בריאות ולא נזקקו לכך".

הרב מוטי בבית חב"ד הודו. מושקא על ברכיו

באחד מערבי השבת, בהיותה בת 11 חודשים, דבורה לאה גאולה העלתה חום. "באותם ימים היא גם הוציאה שיניים. בגלל שהיא הילדה השנייה שלי, לא התרגשתי יותר מדי ופשוט נתתי לה אקמול". מטיילים רבים פקדו את הבית עם היכנס השבת, וליבי קיבלה את פניהם בעוד דבורה לאה גאולה בזרועותיה. כשהשעות חלפו, היא הבחינה כי החום לא יורד למרות האקמול. "ניסיתי להוריד אותו עם כל מיני תרופות סבתא, אבל זה לא עזר. אמרתי לעצמי שעד מחר העניין חייב להיפתר".

ביום ראשון בבוקר החום סירב עדיין לרדת, וגרומך החליטה לקחת את הפעוטה לרופא. להפתעה, גילתה כי המרפאה סגורה. "סנדיי", הסבירה לה המזכירה. גרומך הבינה כי תיאלץ להמתין ליום שני, ועד אז ניסתה בכל דרך להזין את בתה, שלא תתייבש. "ניסיתי להרגיע את עצמי שמדובר רק בשיניים ולהכניס לה נוזלים עם מזרק לפה. בינתיים צצו לה גם פצעים בלוע".

בני הזוג יצרו קשר עם רופא ילדים מישראל, ולפי אבחנתו מרחוק מצבה של הילדה נבע מהתייבשות. היא מציינת כי הימים היו שלהי חודש אדר, והכפר ההודי היה חם מאוד. "ביום שני הלכנו לרופא הכי טוב שיש באזור. הוא למד באנגליה והייתה לו קליניקה פרטית, אליה הגיעו רק אנשים בעלי ממון. הרופא טען כי היא באמת מיובשת, וצריכה אשפוז של 24 שעות בשביל לקבל נוזלים.

"למחרת הוא ראה שהמצב שלה לא משתפר, והבין כי זאת לא רק התייבשות. הוא קבע שאני צריכה להגיע לבית חולים מחוזי בעיר גדולה יותר. באותו רגע החלטתי שאני לא משחקת עם זה. הזמנו מקום בטיסה הראשונה לישראל".

דבורה לאה גאולה ז"ל

"יש מי שמנהל את הסיטואציה"

הטיסה הקרובה הייתה שלושה ימים לאחר מכן. בינתיים לקחה גרומך את בתה לבית החולים האוניברסיטאי הצמוד לשדה התעופה. בהגיען למקום, מדדו לדבורה לאה גאולה את רמת החמצן בדם, וגילו כי היא נמוכה ברמה מסכנת חיים. בדיקות מעמיקות אבחנו דלקת ריאות. "הייתי לבד, בעלי נותר בבית עם הבת הגדולה והמשיך לתפעל את בית חב"ד. הרופא נתן לה מיד אנטיביוטיקה וחמצן, אבל הפנים שלו נותרו חמורות סבר. ניסיתי להבין למה הוא עושה מכך סיפור - הרי דלקת ריאות זו מחלת ילדים נפוצה למדי.

"הוא הסביר לי על קיומו של חיידק נפוץ, שנמצא אצל כל ילד עם צינון. במקרים מאוד נדירים החיידק תוקף את הריאה והופך להיות קטלני – וזה מה שקרה אצל דבורה לאה גאולה. ריאה אחת שלה הפסיקה כמעט לעבוד". בני הזוג מיהרו להזמין טיסה רפואית, כדי שיהיה ניתן להטיס את בתם ארצה, בעוד הרב מוטי מיהר להצטרף לאשתו, מרחק 17 שעות נסיעה מביתם. "אבל כשבעלי הגיע, הרופא כבר אמר שזהו, וחתם על תעודת הפטירה". הם בחרו לקבור את בתם בארץ.

הרב מוטי, ליבי והבנות מושקא ודבורה לאה גאולה ז"ל

מה עובר בראש ובלב אחרי שמאבדים תינוקת בפתאומיות?

"בהתחלה לא עובר כלום. קיבלנו כל כך הרבה אהבה. הגיעו כמויות של מטיילים שפגשנו בהודו לאורך השנים - משפחה, חברי ילדות ואנשים מהקהילה. אנחנו עצמנו היינו מאוד חזקים, ואפילו הצלחנו לחזק הרבה אנשים. כשהזמן עובר, פתאום מחלחלת ההבנה שדבורה לאה גאולה כבר לא פה. הכאב חתך בבשר החי ברמה שאני לא מאחלת לאף יהודי".

את הכוח לקום בבוקר שאבו היא ובעלה מבתם בת השנתיים. "ידענו שיש לנו בשביל מה להתעורר. החלטנו שאנחנו מתרכזים במושקא ובעוד ילדים שהקב"ה ייתן לנו, בעזרת ה'. במצב בו היינו, האמונה בקב"ה לא רק נותנת כוח אלא יותר מכך, היא נותנת שפיות. אתה מבין שיש מי שמנהל את הסיטואציה הזאת".

"כל נושא הפוריות היה מאתגר עבורנו", גרומך משתפת. "ההיריון של דבורה לאה גאולה היה היריון ניסי. הבנו שהקב"ה נתן לה שליחות מסוימת. הוא נתן - והוא לקח. כמובן, עבר זמן עד שהסכמתי לקבל את ההבנה הזאת גם בלב". למרות האמונה התמימה כי בתה נקטפה מסיבות שמיימיות, תהיות לא קלות ליוו את גרומך זמן רב. "היו לי מחשבות שאם הכול היה קורה בארץ, אולי זה לא היה קורה".

"כשהקב"ה החליט – הוא החליט"

האשמת את עצמך במוות שלה?

"המחשבות הללו היו במקום נסתר בלב, שאפילו לא ממש הודיתי בו. ניקרו בי השאלות: 'למה עשיתי לה את זה?', 'אולי הייתי לא אחראית?'". כעבור שלוש שנים, חוותה המשפחה אירוע מטלטל, שגרם לגרומך להסתכלות אחרת לגמרי.

"היינו בישראל", היא פותחת, ומסבירה כי בחודשי הקיץ הלוהטים הכפר מתרוקן כליל ואין אף מטייל לרפואה. מסיבה זו, הם נהגו לחזור בקביעות ארצה משלהי ניסן ועד חודש אלול. "גרנו בקריית מלאכי. בבניין שלנו הייתה נערה מקסימה בת 14, שהייתה עושה בייביסיטר למושקא.

"יום אחד הנערה הרגישה קצת לא טוב. היא הלכה לרופאת ילדים שבדקה לה את הריאות, והכול היה בסדר. הרופאה אמרה שכנראה מדובר בהתקררות". גרומך משתתקת, ואני תוהה האם השיחה נותקה. כעבור רגעים ארוכים היא ממשיכה בקול חנוק מדמעות: "זה פשוט היה אותו סיפור. הקב"ה זימן אותנו להכיר את המקרה הכול כך קשה הזה מקרוב, כדי שנוכל להתחבר לכאב שלהם ולתמוך בהם.

"שם גם ראינו בעינינו שהחיידק לא מגיע רק לתינוקת של שליח בהודו, במקום ללא רפואה מתקדמת. הנערה הזאת הייתה בבית רפואה בישראל, היא בדקה את הריאות בזמן, והם עשו כל מה שצריך. אבל כשהקב"ה החליט – הוא החליט. זאת הייתה דלקת ריאות סמויה, כמו שהייתה לתינוקת שלנו".

משפחת גרומך. (צילום אליסף רובינשטיין)

"ברכת ה' אדירה"

ארבעה חודשים בלבד אחרי אובדן בתם, עם התקרב חגי תשרי, החליטו בני הזוג לשוב לשליחות בהודו במלוא הכוח. "הבנו שנכון עבורנו לחזור, והיה לנו ברור שהשליחות לא רק תמשיך אלא תתעצם". הם שכרו שטח נוסף לבית חב"ד, הגדילו את המתחם, ואף פתחו מסעדה כשרה וגן ילדים. "הכול השתדרג. גם הלימוד במקום החל להיות הרבה יותר איכותי, ונפרס על יותר שעות".

ארבעה חודשים לפני כן איבדת במקום בת קטנה, וכעת חזרת עם פעוטה בת שנתיים. לא חששת?

"ידעתי שעכשיו אני צריכה להיות עם מודעות מוגברת לבריאות, ושכבר בהתעטשות הראשונה ארוץ לרופא. באופן כללי, נהייתה לי חרדה בכל מה שקשור לרפואת ילדים", היא חושפת, "אבל זהו, זה הדבר היחיד שהיה מושפע.

"אם חיפשנו מקור כוח – כאן היה מקור הכוח שלנו: העשייה. אני כבר לא יכולה להרדים את דבורה לאה גאולה בלילה ולתת לה נשיקת לילה טוב, לא יכולה לקנות לה מתנה ליום הולדת או את נעלי ההליכה הראשונות. אבל אני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים ברוחניות לעילוי נשמתה. הרגשנו שאנחנו מעניקים לה את הזכויות הללו, ובאמת ראינו ברכת ה' אדירה בכל מה שעשינו".

מגילת אסתר בהאמפי הודו" draggable="true">קריאת מגילת אסתר בהאמפי הודו

שנתיים לאחר המקרה הקשה, בנו בני הזוג גרומך מקווה לעילוי נשמת בתם בכפר סמוך. עד אז, המקווה הקרוב ביותר היה במרחק של 17 שעות נסיעה. "ההקמה לא הייתה פשוטה, מכל הבחינות. החל ממורכבויות הלכתיות ועד לבנייה פיזית. שינענו חומרי בנייה מהודו, מארצות הברית, מישראל ומסרי לנקה למקום שהיה בזמנו מאוד לא נגיש". היא מציינת, שמעת הקמתו המקום פעיל באופן יומיומי. את בית חב"ד פוקדים זוגות רבים של מטיילים, ולא מעט נשים זוכות להשתמש במקווה.

המקווה בהודו, לעילוי נשמת דבורה לאה גאולה ז"ל

"חווים על בשרנו את הציפייה לגאולה"

בתהליך הבנייה של המקווה, לגרומך היה חשוב שהמקום יציע את המקסימום לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות. "עם המגבות הכי מפנקות, אביזרי אקססוריז והעיצוב הכי מתקדם. הכפר ללא מים וחשמל, בכניסה למבנה יש ילדים יחפים ופרות, וכשנכנסים פנימה - מגלים ספא באמצע גן עדן", היא מחייכת. "חצבנו באר משלנו בשביל מקווה, והוא נבנה כולו עם המון סייעתא דשמיא".

לפני כמה שנים נאלצו ליבי ובעלה לעקור מהודו מסיבות בירוקרטיות, וכיום זוג אחר מפעיל את בית חב"ד שהוקם בעשר אצבעותיהם. הם עצמם המשיכו לפעילות הבאה – בקיוטו שביפן. במסגרת פעילותם, הם אמצעי הקשר היחיד ליהדות עבור ארבעים בני הקהילה היהודית בקיוטו. בנוסף, מגיעים לביתם מבקרים יהודים רבים שפוקדים את העיר היפנית ואת למעלה מארבעים האוניברסיטאות שבה. "גם כאן בנינו מקווה טהרה, שפעיל ברוך ה', אם כי בנייתו עדיין לא הושלמה".

הרב מוטי בסוכות ביפן

במהלך השנים נולדו לבני הזוג שתי בנות נוספות. "הן יודעות לומר שכשיבוא משיח תהיה לנו עוד אחות, והיא תהיה יותר קטנה מהן. אנחנו מדברים עליה בבית, עושים מצוות לעילוי נשמתה, והיא חלק מהילדים שלי. כשאני שרה שיר לילה טוב עם ניגון חב"ד לילדות, בין היתר יש גם לילה טוב לדבורה לאה גאולה.

הרב מוטי בסוכות ביפן

"אבל ביום-יום, מעבר להתמודדות האישית שלי, זה לא משהו שיש באווירה בבית או מוזכר יותר מדי", היא מבהירה. "אנחנו רק משתדלים שהנושא יהיה פתוח, ושהבנות והאורחים ירגישו חופשי לדבר עליו. שהוא לא יהיה סגור בטאבו.

משפחת גרומך בפורים ביפן

"מכל מה שעברנו, למדתי על עצמי ועל כוחות הנפש שהקב"ה נתן לי", היא מסכמת. "אני לומדת להודות לו על כך. למדתי גם על העוצמות של האמונה שלי, ועד כמה היא יכולה לשנות את הסיפור מהקצה לקצה. מה שעברנו יכול היה להוריד אותנו ולגמור לנו את החיים, אבל יכול להעצים ולהגדיל אותך מכל הבחינות. אמונה בקב"ה היא מתנה.

"כמובן, הציפייה למשיח התעצמה באופן משמעותי ממה שהייתה קודם עבורנו. כל יהודי מאמין, רוצה ומחכה למשיח – אבל אצלנו זה הפך להיות תנאי לחזרתה של דבורה לאה גאולה שלנו. אנחנו לא רק מדברים על משיח, אלא חווים על בשרנו את הציפייה לבואו".