"הבן שלי אמר: 'איזה כיף שאימא על כיסא גלגלים, אפשר לשבת עליה כל הזמן'"

לוח הזמנים של בת חן אלישביץ מלא עד אפס מקום: טיפולים רגשיים בקליניקה ובזום, הדרכות כלה, הרצאות – ובעיקר אימהות לשבעה ילדים מתוקים. על הפעילות סביב השעון מנצחת אישה צעירה, המרותקת לכיסא גלגלים. לפני 16 שנה חלום חייה נשבר, אך היא קמה ובחרה מחדש בחיים.

"הכול עניין של שברירי שניות"

אלישביץ (35), בעלה ושבעת ילדיהם משתייכים לקהילת חסידי חב"ד באור יהודה, מקום מגוריהם. "אנחנו תחת השליחים הראשיים בעיר ועוזרים במה שצריך", היא פותחת. כיום היא מטפלת רגשית ובעלת תואר שני בעבודה סוציאלית, אבל כנערה היו לה תוכניות אחרות לגמרי. "מאז שהייתי קטנה, אני זוכרת את עצמי סביב חוגים של התעמלות וספורט. תמיד הייתי חזקה בתחום, וכבר בתיכון ידעתי שאני הולכת לעשות איתו משהו". היא באה ממשפחה דתית-לאומית, אך למדה בתיכון חב"ד. כשחברותיה דיברו על תוכניותיהן לאחר סיום הלימודים, לה היה ברור שתלמד משהו שקשור לעולם הספורט.

בגמר לימודי התיכון, פנתה אלישביץ ללימודי הוראת חינוך גופני במכללת גבעת וושינגטון. היא ראתה מול עיניה איך חלומה קורם עור וגידים. בתקופת המבחנים של סוף שנה א', היא יצאה ללמוד למבחן עם כמה חברות, במרחק נסיעה קצרה מהמכללה. בדרכן חזרה, חברתה נהגה. אלישביץ, שישבה בסמוך אליה, השעינה את ראשה לאחור, וניצלה את הזמן על מנת לנוח. היא התעוררה למראה אור חזק ומסנוור ישירות לפניה.

"הכול היה עניין של שברירי שניות", היא משחזרת. "ראיתי רכב שמתקרב אלינו במהירות, ותוך כמה רגעים הוא התנגש בנו בעוצמה מטורפת. הראש שלי היטלטל הלוך ושוב, ובגלל שהרחקתי את הכיסא כדי לנוח – כרית האוויר לא בלמה אותו. עמוד השדרה שלי נשבר, והפכתי בו במקום למשותקת מהמותניים ומטה".

הרכב התמלא בעשן סמיך, והיא הרגישה את הכרתה מתערפלת. "התרכזתי בנשימות, ואמרתי לעצמי ללא הפסקה: 'הנה, עוד רגע מגיעים לחלץ אותנו'". באותם רגעים, שנדמו בעיניה כנצח, חלפו כל חייה מל עיניה. "הבנתי שאין מצב שהחיים נגמרים. יש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה להספיק".

כמה דקות לאחר מכן היא כבר שמעה את קולות הסירנות. בבית החולים זיהו הרופאים דימום פנימי, ומיהרו להרדים ולהנשים אותה. "להורים שלי נאמר שלא יודעים אם אשרוד את שלושת הימים הבאים". כשזיהו הרופאים שמצבה התייצב, הם החליטו להוריד את מינון חומרי ההרדמה ולהעיר אותה.

מתי הבנת את ההשלכות של התאונה?

"לקח הרבה מאוד זמן. בהתחלה לגמרי לא הבנתי, כי עוד הייתי מטושטשת מהתרופות שקיבלתי. בהמשך נכנס רופא והסביר לי שעברתי ניתוח בעמוד השדרה. הוא לא אמר לי שאני הולכת להישאר משותקת – את זה אמרו רק להורים שלי. לי הוא עטף הכול במילים יפות ומרגיעות: 'את תעברי שיקום, טיפולים, והכול יהיה בסדר. את בחורה בת 19, ספורטאית, והגוף שלך חזק'. אני הבנתי את דבריו בתמימות. אם הכול יהיה בסדר – פירושו שהכול יחזור להיות כפי שהיה".

"להרים את עצמי בכל פעם מחדש"

כשהשבועות חלפו, ואלישביץ נותרה ללא אפשרות להניע את פלג גופה התחתון, היא החלה לתהות באשר לעתיד. עם זאת, היא נאחזה באמונה שעוד תחזור לאיתנה. "העבירו אותי לשיקום בתל השומר. הגעתי לשם מתוך אמונה חזקה, שאני הולכת לצאת מפה על שתי רגליים. הייתה לי ידיעה ודאית שהקב"ה יעשה לי נס, ונאחזתי בה חזק".

אף אחד בסביבתך לא ניסה 'להנחית אותך לקרקע', ולהסביר לך מה משמעות הפגיעה?

"בשיקום אכן ניסו. ביום הראשון שלי בתל השומר, נכנסה רופאה לחדר והסבירה להורים שלי שעליהם לשפץ את הבית ולהתאים אותו לכיסא גלגלים. היא הסבירה לי, שבחודשים הקרובים ילמדו אותי לעשות כמה שיותר דברים בשכיבה ועם הידיים. מה שאצליח יהיה מצוין, ומה שלא – גם בסדר. היא הוסיפה שתהיה לי מלווה שתסעד אותי, וסיימה שהיא מאחלת לי להצליח לשבת על כיסא גלגלים".

דבריה של הרופאה קוממו את אלישביץ. "החלטתי שלא אכפת לי מה הרופאים אומרים, מה הסטטיסטיקות ומה הסיכויים – אני יוצאת מהדבר הזה. הביאו פסיכולוגים ועובדות סוציאליות – אבל לא הייתי מוכנה להיפגש איתן". היא החלה טיפולים אינטנסיביים, שכללו פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק וחדרי כושר. "כל טיפול שרק אפשר – גם דברים הומאופתיים משונים. מה לא ניסיתי. זאת הייתה ממש מלחמה במציאות".

היו לך רגעי משבר בתוך ה'מלחמה' הזאת?

"כל יום, כל בוקר. עברתי תהליך של חצי שנה בו למדתי מחדש לעשות הכול – לשבת, להתלבש, להתקלח, לנעול נעליים ולעבור ממיטה לכיסא. כמה חודשים קודם לכן הייתי ספורטאית שעושה פליק-פלאקים באוויר, ופתאום הכול לקח לי המון זמן. זו הייתה חוויה רגשית ונפשית מאוד לא פשוטה".

את עוגני הכוח היא זוקפת לזכות הסובבים אותה – בני משפחה וחברות. היא מספרת, כי הם ממש אילצו אותה לקום מהמיטה, לצאת לסיבוב או לרכוש מאכל טעים, במקום לשקוע בדכדוך וברגשות הקשים.

משפחת אלישביץ (צילום: אבי קטנוב)

"הטוב האמיתי נשאר תמיד"

שבוע לפני התאונה, נפגשה אלישביץ עם בחור למטרת שידוך. הם הספיקו להיפגש פעם אחת בלבד. "היה מעולה, אפילו מושלם, וקבענו להיפגש שוב. כשהתעוררתי מהתאונה היה לי ברור שכמו שאיבדתי הרבה דברים, גם את הקשר הזה איבדתי". להפתעתה, היא שמעה מבני משפחתה כי הבחור שואל בקביעות לשלומה. הוא אף הגיע לבקר אותה, סיפר שהוא מתפלל לרפואתה, והביא לה דולר שקיבל בילדותו מהרבי מליובאוויטש. "ראיתי זאת כהתעניינות מנחמדות נטו, ודאגתי לא לנסות לטפח ציפיות".

הבחור, מצידו, לא התכוון לוותר על האישה המיוחדת שפגש לפני התאונה. בגמר השיקום גילתה, כי הוא המתין לה בכל פרק הזמן הארוך. "ידעתי שהוא קרא את התיק הרפואי שלי והכיר את מצבי הבריאותי, וניסיתי להבין מה מניע אותו לרצות בכל זאת. הוא הסביר שאמנם בשכל ברור לו שיהיה קשה ומאתגר ושזה לא מה שהוא תכנן, אבל יש פה משהו הרבה מעבר. לדבריו, עם כל הכבוד לתאונה, האישיות שלי נשארה אותה אישיות, והלב שלו לא נותן לו להמשיך הלאה".

למרות שעברת שינויים לא מעטים בינך לבין עצמך.

"גם כשאדם מתרסק, הדבר לא משנה את המהות שלו – וזה מה שהוא ראה. כשהוא אמר את הדברים האלה, וראה בי את הטוב האמיתי שנשאר בי, הוא גרם לי להתעורר וגם לשים לב לכך. בזכותו הבנתי שהערך שלי לא באמת תלוי במקצוע או בדברים חיצוניים אחרים. יש לי איזשהו ערך פנימי – נשמה אלוקית, חלק אלוה, שהוא לא משתנה, ותמיד טוב.

"השידוך נתן לי המון כוח במשבר העצום שחוויתי. הרגשתי שהקב"ה אומר לי: זרקתי אותך למים, אבל אני גם נותן לך הארה ממני, ואת לא לבד". היא מוסיפה, שעם התחדדות הראייה החיובית הזו, היא ראתה עוד ועוד נקודות אור שנשלחו משמיים במיוחד עבורה. שנתיים מיום התאונה, הם עמדו תחת החופה.

כיום את אימא לשבעה ילדים קטנים. איך מנהלים בית עם משפחה ברוכה, כשאת מרותקת לכיסא גלגלים?

"הבית כולו מונגש, כך שהכיורים, השיש, מכונת הכביסה והגז – הכול בגובה הכיסא. אני יכולה לבשל ולנהל את הבית בשתי ידיים. ברוך ה', קיימים היום כל כך הרבה פתרונות נגישים".

יש אתגרים מיוחדים באימהות במצבך?

"אני חושבת שכל אישה שואל את עצמה עד כמה תהיה אימא טובה עבור ילדיה. כשאת אימא על כיסא גלגלים, השאלות הללו רק מחריפות. בהתחלה היו לי מחשבות כמו 'איזה מסכנים הם', 'לאיזה בית הם יגדלו', 'איזה אימא הם יפגשו' וגם 'איזה טראומות יהיו להם בגלל שאימא שלהם על כיסא גלגלים'.

"נדרשה ממני הרבה עבודה עצמית כדי להיות שלמה עם מי ומה שאני. לכל אימא יש את ה'מגבלה' שלה, אין אימא שהיא מושלמת – וזה בסדר. אני אתן את מה שיש לי לתת לילדיי. בכלל, בדור שלנו, מה שילד בעיקר צריך זה את הלב של אימא שלו, את היחס ואת האהבה. הוא מרגיש כשהיא מסתכלת עליו בגובה העיניים, ואצלנו הביטוי הוא תרתי משמע", היא מחייכת.

כאימא לא סטנדרטית, אלישביץ אספה במשך השנים לא מעט אנקדוטות. חלקן מכאיבות – כמו אחת מבנותיה, שבהיותה קטנה יותר הפצירה בה לא לצאת מהרכב כי התביישה מחברותיה – ולצד זאת גם אירועים שובי לב: "אחד מילדיי הקטנים הוא ילד שרואה תמיד את הטוב. לא מזמן הוא אמר לי: 'איזה כיף שאימא על כיסא גלגלים, אפשר לשבת עליה כל הזמן'", היא צוחקת.

בת חן בברית של בנה (צילום: אבי קטנוב)

"החסידות והנתינה מחזיקות אותי"

למרות האופטימיות והעשייה, רגעי המשבר לא פוסחים על אלישביץ. "את הכוח אני שואבת מהחסידות, מהתורה, מהאמונה ומכל הקשר עם ה'. אם לא הייתה לנו תורה ולא הייתה לנו חסידות – אני לא יודעת איפה הייתי.

"הדבר השני שמחזיק אותי, ומוציא אותי הרבה פעמים מהמיטה בימים קשים, זאת הנתינה. אני יודעת שיש לי עכשיו משימות – יש לי הרצאה, מטופלות וכל מיני דברים שקבעתי. אני יכולה להיות 'גמורה' לפני ההרצאה, ואפילו לרצות לבטל ולחפש תירוצים, אבל אצא אליה למרות הכול. בסופו של דבר, אני חוזרת באורות. הכרחתי את עצמי, יצאתי, נתתי מעצמי – והנתינה מחזירה לי אור הרבה יותר חזק".

לפני כמה שנים נחשפה אלישביץ לניתוח חדש, בעל פוטנציאל להחזיר לה את יכולת התנועה בפלג הגוף התחתון. "כששמעתי עליו נדלקו לי העיניים, ומיד רציתי". היא מוסיפה כי באופיה היא בעלת אומץ, והסיכונים שבניתוח לא הרתיעו אותה מלנסות. הניתוח היה פרטי, ללא השתתפות של קופת החולים, והיה כרוך בעלות של חצי מיליון שקל. העלות העצומה לא הפחיתה מהאופטימיות של אלישביץ, והיא פנתה לפרויקט גיוס המונים.

למרבה הצער, הניתוח כשל. "זה אחד הדברים שעד היום אני לא מבינה. אני כל הזמן אומרת לבעלי, שאם ארצה להבין משהו אחד בגאולה, זה למה הקב"ה זימן לי את הסיטואציה הזאת. כי את התאונה אני מבינה", היא מפתיעה. "גיליתי בעצמי כוחות ויכולות שלא הייתי מגלה בלעדיה. לעומת זאת, הניתוח לגמרי נשגב מבינתי. עד היום, כשאני נזכרת בכך, אני יכולה לבכות מהתהליך – שהיה מלא בציפייה ואמונה, ופתאום התרסק ולא הצליח".

ולמרות כל מה שלמדת, היית מוותרת על התאונה?

"אגיד משהו שימחיש את מה שאני מרגישה בעניין. מסופר על האדמו"ר הריי"צ שהיה במאסר, וסבל ייסורים קשים והתעללויות. כשיצא לחופשי, הוא אמר שלא היה רוצה להיות עוד יום אחד במאסר, אבל גם לא היה מוותר על יום אחד שם. לדבריו, מה שהוא קיבל שם זה משהו שהוא לא היה מקבל בשום דרך אחרת.

"לא הייתי רוצה, ולו עוד יום אחד, לשבת על כיסא גלגלים", היא מסכמת. "מבחינתי אתן כמעט הכול כדי לעמוד על הרגליים. אני מייחלת ומתפללת לנס, מאמינה, מקווה ויודעת שהקב"ה יכול הכול. יחד עם זאת, אני יודעת שכל מה שעברתי – אלו דברים שלעולם לא הייתי מגלה על עצמי אם לא הייתי עוברת את התאונה.

"הדבר נכון אפילו לגבי האמונה בה'. היום אני כל כך בטוחה שהקב"ה נמצא איתי. חוויתי את הנוכחות שלו על בשרי, גם ברגעים הכי קשים והכי נמוכים. לכן אני מודה על הייסורים, הקשיים והאתגרים, אבל גם יש לי ציפייה גדולה לגאולה שתבוא".

בעלה וילדיה של בת חן (צילום: חנה אלישביץ)