שווה סיפור: מי מפחד מ(אין) כסף?

לא ידעתי מחסור. נולדתי לבית של אנשי עסקים, שהצליחו יפה מאוד. שני הורי גדלו וצמחו מתוך מצוקה קשה, ולמרות כל ההצלחות, הלחץ סביב הכסף בבית היה מורגש. לא היה חסר דבר, הכל היה בשפע, קבלנו כל מה שהיינו צריכים – אך כל הזמן היתה הרגשה שזה יכול להילקח ברגע אחד, כאילו יש חרב מונחת מעל ראשי כולנו, ובאבחה אחת היא יכולה להתהפך עלינו.

רק כשגדלתי הבנתי שאלו היו פחדים ללא בסיס מוצדק, מעשי. בסך הכל, התזרימים שהיו להם בנכסים ובבנק היו מרשימים מאוד. לקח לי זמן לעכל זאת, אך למרות כל התובנות שלי, המשכתי את אותו קו. גדלתי להיות הורה עם אותה התנהלות, נלחצתי מכל משבר כלכלי שלא יבוא. עבדתי קשה, קשה מאוד, כדי שיהיה שפע בבית, לפעמים מעל מה שצריך, והכל בחרדה קיומית. נכנסתי לעולם העסקים וידעתי תקופות יפות, ולפעמים פחות, אבל הן עברו מאוד מהר, ובסך הכל המצב היה טוב. ועם כל זה, הציפור שבתוכי קוננה מחרדה על יום שאולי יבוא ולא יהיה מאיפה לחיות...

הזדמנה לידי הזדמנות עסקית מצוינת. לפי כל החישובים שעשיתי וכל התחזיות זו היתה קפיצה מעולה לזינוק כלכלי נוסף. זה הצריך גיוס משאבים. לקחתי הלוואות מכמה ערוצים. אני בנאדם מסודר, והאשראי שלי היה מצוין, כך שהתנאים היו טובים.

אבל במהרה העניין הסתבך קצת מעבר למה שתכננתי, מה שאילץ אותי לקחת עוד הלוואה, ועוד אחת. זה עדיין היה שווה, בגלל התמורה שאקבל, אבל הבלתמי"ם הללו גבו ממני מחיר כבד. ההוצאה הגדולה היתה מעל ומעבר מהמתוכנן. זה הוביל אותי לסחרור כלכלי. ניסיתי לעשות סדר ולאחד הלוואות. תוך כדי זה, אחד הילדים שלי עבר אירוע רפואי לא קל, שהצריך בירורים רפואיים מורכבים, ואני הבנתי שפני מועדות כעת לרופאים פרטיים – בדיוק הנישה שהביטוח שלו לא מכסה... ועם כל הצרות הללו, הרגשתי ממש בצניחה חופשית. הוצאות גדולות יצאו בבת אחת וללא תכנון, והופיע מינוס בבנק – בזמן שבחיים לא ידעתי מה זה בכלל. והנה זה בא---

טלפון מחברת האשראי. הבנק החזיר לנו חיוב. "אנחנו מחייבים אותך לשלם עכשיו, הכרטיס חסום עד להודעה חדשה", אמרו ביבושת תקיפה. נאלצתי למצוא מקור מימון אחר כדי לכסות את החוב, כל זה בתקופה אחת. ובשבילי, לקבל כזו שיחת טלפון, ועוד להיות עם כרטיס חסום – כל הפחדים שבמגירה ובכספת פרצו לחלל הלב שלי. נתקפתי בחרדה. באותם רגעים הבנתי שהנה, זה כאן. אבל אין לי זמן להתעסק בפחד, אני חייב לתפקד. זה נתן לי איזה שהוא רוגע, מנוחה כלשהי מהחרדה, כי טיפלתי בה בידיים חשופות. השתמשתי בכרטיס האשראי השני שלי, רק במצבים שלא היתה ברירה. חישבתי כל אגורה, ההיפך הגמור ממה שאני מפמפם כל הזמן.

היות שאני חסיד של הרב דוד אבוחצירה, החלטתי ללכת אליו לבקש ברכה עבור הבן שלי, ולשאול עוד כמה שאלות שהייתי צריך לקבל תשובות עליהן לגבי העסק. החלטתי שאני יוצא אליו במועד הקרוב שבו תהיה קבלת קהל. אני גר בדרום הארץ, ואילו הרב גר בנהרייה. זה אומר ששני שליש יום אני הולך להיות רק בדרכים. החלטתי לקחת את הבן שלי איתי, שיקבל ברכה ישירות מהרב.

כאשר תכננתי את הנסיעה, הבנתי שהדבר שהכי ישתלם לי הוא נסיעה ברכבת, מכל הבחינות. וכך היה. באותו הבוקר יצאתי עם הבן שלי לכיוון הרכבת בעיר, והטענתי את הרב קו שלי לחופשי יומי. רק לאחר התשלום הבנתי ששגיתי באומדן הק"מ. הייתי צריך לבחור את הרמה הגבוהה יותר. מיד הטענתי את הרב קו של הבן בק"מ הנכון, אבל את שלי הייתי צריך לבטל קודם ואז לחייב. טלפון אחד ועוד אחד, והבנתי שהביטול ייעשה רק בעמדה של רב קו. עכשיו לך לעמדה שלהם... העדפתי לשלם שוב, ואחר כך להתחשבן איתם. אלא מה? כשבאתי להכניס את כרטיס האשראי, קבלתי הודעה שהכרטיס נחסם. האדמתי. עכשיו גם הכרטיס השני?! באותם רגעים הטלפון שלי צלצל ממספר לא מוכר. הראש שלי כבר התחיל להריץ דמיונות: זו כנראה חברת האשראי. המחשבה הזו התחזקה עוד יותר כאשר אותו מספר התקשר שוב. כשנכנסה שיחה גם ממספר אחר, איבדתי את החשיבה. לא יכולתי לנתח אם זה יכול להיות או לא.

בכיס שלי נח שטר של מאה שקלים. השטר היחיד שלי לזמן הזה, ועם זה אני צריך להסתדר. עכשיו כבר לא יכלתי להתפנק. חציתי כביש ופניתי לעמדה של רב קו, עיכוב נוסף בתוך סדר יום שהולך להתארך כהוגן. רעדתי. מבויש הגעתי לפקיד שם, וביקשתי שיבטל לי את החוזה, ואת התוספת אני רוצה להטעין במזומן. הוא ביקש את כרטיס האשראי כדי לזכות אותי קודם. הוצאתי אותו, חושש, מקווה שכסף בחזרה הוא יסכים לקבל, אך הפקיד מעביר ו...לא, זה לא מתאפשר. "יש בעיה בכרטיס", הוא אמר לי. התגמגמתי. איך ככה, לפני כולם... הוא היה ממש נחמד, והציע להמיר לי את החיוב לערך צבור. הסכמתי מחוסר ברירה, מה שהציב לי עובדה מוגמרת: עלי להשתמש במאה השקלים. חופשי יומי כלל ארצי עולה 80 שח. לא נותר לי הרבה. שלפתי את השטר, קבלתי עודף של 20 ₪ והבנתי שאני הולך להעביר את היום הזה עם 20 שקלים בארנק בלבד.

אני עם ילד קטן. רצנו מהר מהבית, לא לקחנו אוכל ולא כלום, ועכשיו זה מתנקם בי. ובשבילי להתחיל לחשב איך לחלק את 20 השקלים כך שיספיקו לו ולי לאוכל... הבעיה לא היתה החשבון – זה היה המצב. הלחץ הזה שנתקע בסרעפת. מיד קניתי לו לחמנייה בצרכנייה שהיתה בסמוך – זול ובטוח.

את המים שהוא ביקש הבטחתי לו בנהריה, כשנגיע... 12 ₪ לבקבוק בתחנת הרכבת. אין לי מאיפה לשלם את זה.

הילד דווקא זרם לגמרי. הגענו לנהרייה. בסייעתא דשמיא זכיתי להיכנס מהר, כמעט ללא תור, הרב בירך את הילד ואותי, ובאותם רגעים הרגשתי כזו שלווה ורוגע. אני בידיים של הקב"ה. הנה מה טוב. נשארה לי מטבע בודדת. פניתי לבן שלי, שהיה אמור להיות כבר רעב. כמעט שש שעות מאז שיצאנו מהבית, התניתי לו את הסכום שנותר לי, פוחד שיבקש עכשיו פלאפל או פיצה... הילד דווקא זרם עם העניין לגמרי, ושאל אם יוכל לקבל את המטבע אליו במקום לקנות.

התפלאתי. לפעמים קורות הפתעות כשמורידים את הרגל מהגז. בדרך חזור, כאשר הייתי כבר נינוח ורגוע יותר, פתחתי את המחשב שהבאתי איתי. החלטתי לבדוק מי ומה המספרים האלה. זה היה מצחיק יותר מעצוב. המספר הראשון היה המוקד של מרפאת השיניים של הילדים, להזכיר לי את התורים לילדים. המספר השני היה של יועץ משכנאות שלקחתי כדי לבצע איחוד הלוואות. משום מה הוא בחר להתקשר מקו נייח שאני לא מכיר.

התקשרתי אליו מהר, והוא, בנחת, בישר לי שההלוואה אושרה – קיבלתי תנאים מעולים, והוא חיפש אותי כל הבוקר כדי לעדכן ולשמח אותי. אני, משום מה, חשבתי רק על ההיפך...

התקשרתי לאשתי לבשר לה, תוך שאני מעדכן אותה בכל ההתפתחות. במבט לאחור קל לי יותר לשתף ולספר שהכל כבר רגוע. היא לא הבינה על מה אני מדבר. אין שום בעיה עם האשראי, היא היתה בטוחה. לא התווכחתי איתה. אחרי הכל, מי שמול הבנק כל הזמן זה אני.

ובכלל, היא לא באמת מבינה את המצוקה שלי. היא גדלה אחרת, ולא מתרגשת מכל עניין פיננסי. למחרת אחרי התפילה נכנסתי באופן אוטומטי לסופר, כדי לקנות לחם וחלב ושלפתי את האשראי... ברגע האחרון נזכרתי, נבהלתי, והחזרתי אותו מיד לכיס, מוציא שטר קטן שהיה ברשותי. אך הקופאי הביט בי במבט לא מבין. "שילמת", הוא אמר. "מה?", אמרתי. הקופאי לא דיבר, הקופה כבר אמרה את שלה, החשבונית נפלטה ממנה ללא אומר.

האשראי שלי עובד. היתה בעיה עם המכשירים של רב קו, גם בתחנה של הרכבת, גם אצל הפקיד.

עכשיו נשארתי עם המחשבות. הקב"ה שלח לי ניסיון רק כדי לראות שחרדה ופחד הם דבר גרוע לניהול החיים. קבלתי רוגע וכלי להשתמש בו בכל פעם שאני מתחיל לאבד את זה. הגעתי נמוך כל כך – ולא קרה כלום, אז ממה לפחד? יש בורא לעולם!

ויותר מכל, אני שומר את הרגעים הללו בתיבה קטנה אצלי בלב, לימים ששוב אהיה על הגלגל, ואזכור את חוסר האונים, הבושה והמבוכה, כדי לעזור למי שנמצא שם.

אני מודה לה' כל יום על הנס הגדול והניסים בכלל שהוא עושה איתי כל יום. הכל לטובה, אני מרגיש זאת, ויודע שהישועה – כבר הגיעה...