הילד לא מקשיב לכם? איך הוא יכול להקשיב, עם התיק הענק הזה על הכתפיים שלו?

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".

אחת הסוגיות הקשות בחינוך היא סוגיית התקשורת מול הילד, ובעיקר מול הילד המאתגר. לא מעט הורים וצוותי חינוך פונים ומבקשים עזרה לתיווך בינם לבין הילד כתוצאה מתקשורת לקויה. בדרך כלל, המשפט הראשון ששגור בפי כולם הוא: "אבל הוא לא מקשיב, הוא לא מקבל מה שאומרים לו". התסכול הוא נורא והייאוש ממהר לבוא, כי באמת המון הורים ומורים עושים כל שביכולתם למען אותו הילד, והוא נראה כממשיך בשלו, ולא מקבל.

אז מה עושים?

בפרשת השבוע, פרשת וארא, טמונה התשובה לשאלתנו, וממנה נוכל לפתח לנו שיטה אחרת בחשיבה, ובעיקר בתקשורת חיובית ופרקטית. משה רבנו ע"ה נשלח לדבר לבני ישראל על כך שהם נגאלים ממצרים, ובמקום לשמוח ולומר תודה למשה – הם לא מקשיבים ולא מקבלים את דברי משה. והסיבה לכך: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". בני ישראל נמצאים ומשוקעים במצרים בעבודות פרך קשות, ואינם פנויים, במצבם הרגשי, לשמוע ולקבל אפילו "בשורה טובה של גאולה". 

זו בדיוק התשובה לשאלתנו מדוע הילד לא מקשיב ולא מקבל. בדורנו יש המון ניסיונות קשים ומסובכים, כגון מלחמות, תקופת הקורונה, המון משפחות בסיכון, מאות ילדים יתומים, או גדלים ללא אבא או ללא אמא, מריבות וקשיים בתא המשפחתי ועוד. כל אלה הם תיקים כבדים שנושאים הילדים בחייהם, כל אחד במורכבות משלו. ועם כל התיק הכבד הזה שהילד נושא על גבו, אנו מתפלאים מדוע הוא לא מקשיב לנו? הוא לא יכול, הוא לא מסוגל לקבל, הוא לא פנוי רגשית ונפשית, בגלל העול הגדול שנפל עליו.

כדי להמחיש עד כמה הדברים נכונים, וטעונים חישוב מסלול מחדש לכל הורה או מחנך, בואו ננסה לתאר דוגמה לתלמיד שהורים התגרשו גירושין "לא נעימים", ועתה הוא גדל עם אמא לבד. הוא מגיע לבית הספר, נכנס לכיתה קצת באיחור, והדבר הראשון שהוא שומע מהמורה הוא: "למה איחרת שוב? לך בבקשה לחדר המנהל". לרוב, מכאן והלאה הילד יעביר את היום באי פניות ללמידה, עם פוטנציאל גבוה להפריע ולהסתבך באירועים לא טובים בחברה וכו'. אחת הבעיות של הורים ומחנכים היא, שהם אינם תמיד מנסים להבין את הרקע שסביב הילד. הם לא תמיד יודעים או לוקחים בחשבון את התיק הכבד שהוא נושא על גבו, ובשל כך אינם מצליחים להעביר לו מסרים חינוכיים חיוביים, והסבירות לשיתוף פעולה אפסי כמעט. וכך הם מוצאים את עצמם בתוך שוקת שבורה של ייאוש ותסכול, מה עושים עם הילד הזה?

אז איך עושים שינוי בחשיבה ותקשורת חיובית?

משה רבנו חוזר לאלוקים ואומר לו שבני ישראל לא הקשיבו לדבריו. מיד ה' יתברך אומר למשה "וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", "קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם".

פסוקים אלה מעידים על שינוי בתוכנית החשיבה והיעילות שבה. כיוון שבני ישראל לא מסוגלים לשמוע את דברי משה ולקבלם, ה' יתברך משנה מהלך פלאי כדי לחזקת את בני ישראל. הוא עובר למהלך חיזוק החוסן הנפשי והרגשי של העם, על ידי כך שהם יראו את עשר המכות והניסים הגדולים, כדי לחזק את רוחם ואת אמונתם, וידעו היטב כי ה' מבין את לבם, ויש להם על מי לסמוך.

זו הדרך. פשוט לצאת מהקופסה הישנה, ובמקום להטיף מוסר ולחכות שהילד ישמע ויקבל, עלינו קודם להבין את הרקע לכך שחוסם אותו, ורק אז לפתח ולהרכיב לו תכנית חוסן לחיזוק מצבו הנפשי והרגשי, ולדבר איתו על כך שאנו יודעים ומבינים את התיק הכבד שהוא נושא על גבו. והכי חשוב, שנגרום לו לסמוך עלינו, ולדעת שאכן יש לו על מי לסמוך.

אפשר להביא דוגמה נוספת, הפוכה בדיוק. ילד מגיע מבית הספר לביתו, ואיך שהוא נכנס הביתה – מילה אחת קטנה מדליקה אותו, ומכאן הבלגן קרוב להגיע... ההורים מנסים לדבר איתו ולהטיף לו מוסר, והוא פשוט חסום! למה? אולי הוא נכשל במבחן? ואולי היה לו יום קשה עם המורה שלו, או סתם עם החבר'ה? אז לפני שמתחילים להתנגח איתו, נסו להבין מה המניע להתנהגותו הקיצונית. הוא פשוט מצלצל בפעמון: הצילו, קשה לי. לכן במקום להאשים את הילד או להתרגז עליו, עלינו להבין את מצבו מנקודת מבט אמפתית, ולהתאים את התקשורת שלנו אל תוך המסגרת הרגשית שבה הוא נמצא. כמו שבני ישראל לא יכלו להקשיב ולשמוח בגאולה בזמן של עבדות קשה, כך גם הילד המאתגר זקוק קודם כל לתמיכה רגשית, לעצירה, להקלה מהעול, לפני שנוכל לדבר איתו בצורה יעילה.

מהי הדרך להקלה ולהתקרבות?

ראשית, יצירת קשר אמיתי. קשר המבוסס על הקשבה אמיתית, על ניסיון להבין את תחושות הילד מבלי לשפוט או לדרוש ממנו שינוי מיידי. עלינו לשאול שאלות פתוחות, להקשיב בקשב מלא ולהראות לילד שאנו שם בשבילו, לא כדי להעניש או לתקן, אלא כדי לתמוך ולכוון.

שנית, לפשט את המסרים. במקום להעמיס על הילד הוראות מורכבות או דרישות רבות, כדאי לפרק את המסרים לחלקים קטנים וברורים, ולהעביר אותם בקצב שהילד מסוגל לעכל.

שלישית, להעניק חיזוקים חיוביים גם על ההתקדמות הקטנה ביותר. כל צעד קטן בדרך הוא הישג חשוב, שמחזק את הילד ומעלה את בטחונו העצמי.

רביעית, לספק מסגרות בטוחות ויציבות. ילדים במצבי חוסר ודאות רגשית זקוקים לסביבה מוגנת, שבה הם מרגישים ביטחון, אהבה ויציבות. ככל שהסביבה תהיה כזו, כך יגדל הסיכוי שהילד יצליח להיפתח ולקבל.

חמישית, לשלב פעילויות חווייתיות המותאמות לילד. תנועה, משחק, אמנות או מוזיקה יכולים להיות גשרים חשובים לתקשורת ולהבעה רגשית, ולעיתים דווקא דרך הפעילות ניתן להגיע ללבו של הילד.

ולבסוף, חשוב לזכור שגם למבוגרים יש גבול. כאשר אנו מתמודדים עם ילדים מאתגרים, יש צורך בשיתוף פעולה, תמיכה מקצועית והכשרה מתאימה להורים ולצוות החינוכי. אין צורך לעשות זאת לבד.

לסיכום, יש צורך בהבנה שהילד אינו "פשוט לא מקשיב", "לא מקבל", "לא פנוי ללמידה", אלא לרוב הסיבה תהיה שהוא נמצא במצב רגשי ומורכב, ועל כן עלינו לפתח גישה חדשה – גישה של סבלנות, אמפתיה, ותמיכה מתמדת. כמו בני ישראל בפרשת וארא, גם הילד שלנו זקוק לזמן, סבלנות ומשאבים כדי לעבור את התקופות הקשות, ולהתפתח מתוך תקווה ואמונה. זו הדרך האמיתית לתקשורת, שמביאה להקשבה והבנה עמוקה, ולא רק לצעקות או לכעסים, ולבסוף לתסכול ולייאוש.

הרב ישראל אזולאי הוא קצין ביקור סדיר ויועץ חינוכי במחלקת יהלו"ם של הידברות.