חרצית בתוך הגייזר: אמנית המנדלות שמצאה את הדרך לבורא בפארק ילוסטון

יש ילדות שמדברות עם עצמן, לא כי הן לבד, אלא כי הן קשובות מדי. ילדות ששומעות את העולם דרך שכבות דקות של ריחות וצלילים. ילדות שהסקרנות לא מפסיקה לבעבע בהן ולמשוך אותן קדימה - לחקור. כזו מין ילדה הייתה אורלית כהן (59), שגדלה בפרדסים היפים של פתח תקווה דאז.

היא עוד לא ידעה אז מיהו הבורא או מהי אמונה, אך כשהיא מדברת על כך כיום היא חוזרת באחת לרגעים שבהם הייתה ילדה קטנה, שהבינה, בלי שמישהו באמת לימד אותה, שיש בעולם אמת שלא נמצאת במה שאומרים, אלא במה שמרגישים. "גדלתי עם סבתא שדיברה במשלים, עם משפטים של רכות ושל חכמה עמוקה", היא משחזרת. כבר אז, הרגישה סבתה שיש בה משהו מיוחד. שהיא מבינה דברים בדרך אחרת. 

"היא הייתה מלמדת אותי שאסור לכעוס, ושצריך להיות כמו מטפחת משי ברוח - עדינה, ומתייבשת מהר. דרכה, דרך השפה שלה, הבנתי שאני מתגעגעת למשהו. אבל זה לא היה געגוע לאבא או לאמא - הרי שניהם היו בבית. זה היה געגוע בלי שם, געגוע שגרם לי לבכי שקט בלילות, כאילו הלב ידע משהו שהשכל עדיין לא יודע להסביר. היום אני מבינה שזה היה געגוע לבורא. לא ידעתי לקרוא לזה כך, אבל הנשמה כבר ידעה".

כהן, אם לשני בנים בוגרים שמתגוררת כיום בחריש, נולדה בפתח תקווה וגדלה בשכונת עמישב - בתוך שדות, יערות ומטעים. אחד הזיכרונות החזקים שלה מאותה תקופה היה הכרוז, שעבר ברחוב בסוף עונת המלפפונים, וקרא לאנשים ללכת לשדות ולאסוף את מה שנשאר. נחילים של אנשים היו מגיעים עם סלי פלסטיק של פעם, כדי ללקט מלפפונים בשדות. "אני זוכרת אפילו את ריח האדמה שהיה באוויר. איך תפוחי האדמה היו נמשכים מהקרקע, ואיך הייתי נוגסת בעגבנייה עסיסית שנקטפה זה עתה בשדה.

"זו הייתה ילדות בלתי רגילה שבה הנתינה לאחרים הייתה דרך חיים. תמיד לפני שישבנו לאכול, אמא הייתה אומרת שקודם כל מאכילים את החתולים והציפורים, ורק אחר כך יושבים. 'הציפורים אוכלות ומודות להשם', זה היה המשפט ששגור בפיה, וככה היא חינכה אותנו".

"הרגע הזה לימד אותי לגעת באמת הפנימית שלי"

כששומעים אותה היום, מבינים מהר מאוד שהמסע של כהן הוא לא רק מסע פנימי, אל תוך האוצרות של נשמתה. זהו מסע של אישה שהקשיבה לבריאה ולרמזים שהבורא יתברך פיזר עבורה בדרך, והחליטה לאסוף אותם ולהתחבר באמת לשורשיה.

בואי נדבר לרגע על מילים, שכיום הן חלק מהותי מסדנאות המנדלות שאת מעבירה. מתי גילית שיש לך כוח במילים?

"זה התחיל בגיל ממש צעיר, בערך בסביבות גיל שש. אני זוכרת איך עמדתי מול מראה סדוקה, ובדקתי כל מילה שאני אומרת. שאלתי את עצמי האם אני מרגישה אותה, ואם לא הרגשתי - לא אמרתי. אני חושבת שהרגע הזה לימד אותי בעצם לגעת באמת הפנימית שלי, וזה היה היסוד שעליו החיים שלי נבנו. דיוק היא המוטו שלי בחיים, ואני חושבת שמאז אני בעצם מנסה להיות מדויקת במסלול שלי, כדי להיות מי שאני מרגישה באמת".

הדיוק הזה, לברור מילים שמרגישים אותן באמת, הולך איתה כמו חוט פנימי שמוביל את כל חייה. מדהים לגלות את העוצמה שבילדה כל כך קטנה, שמבינה שאם המילים לא נוגעות בה, אם היא לא מזדהה איתן לגמרי, היא לא תוציא אותן מפיה. המראה של ילדותה אמנם הייתה סדוקה, אבל היא הפכה למעין מורה דרך, שיעור ראשון בהסתכלות על האמת - גם אם היא לא נראית טוב בעיני העולם.

למה היה לך חשוב כל כך להיות מדויקת במילים שלך?

"זה לא רק עניין של שפה, זו תפיסת עולם. כשאדם מדויק במילים, הוא מתחיל להיות מדויק גם ברגש שלו, ביחסים שלו עם הבריות ובדרך הרוחנית שלו", היא אומרת. 

הדיוק הזה הוביל אותה בעצם למה שהיא עושה כיום - אל ציור, אל מעגלים של אותיות, תפילה ומציאת משמעות, כל אחת בתוך עולמה היא. אבל הדרך אל הדיוק הזה הייתה ארוכה. וככל שהיטיבה את החיפוש, כך הבינה כמה היא נזקקת לבורא, לחסדיו. "הגעתי למקומות מפעימים בעולם", היא מספרת. "מפלים עצומים, כאלה שהקול שלהם לוקח את הקול שלך, ואת מבינה כמה האדם קטן מול הבריאה. רגעים כאלה מכניסים אותך לפרופורציה. את מבינה שאת אפילו לא נמלה לעומת כל הגודל הזה. אלו עוצמות שאי אפשר לתאר במילים".

הגויים, שפקדו את הגלריה שלה, לימדו אותה על יהדותה 

לשאלתי כיצד התחיל המסע שלה פנימה, אל תוכה העשיר, הנוגן מילים, ציורים ותובנות, משיבה כהן כי תמיד הייתה בחיפוש. החיפוש הזה הוא שהוביל אותה לסדנאות מדיטציות, יוגה ואי אלו שיטות שהתיימרו לגעת ברוחניות. "אבל זה אף פעם לא היה שלם", היא משחזרת. "תמיד יצאתי מהסדנאות האלה עם תחושה של חוסר קטן, ולא הבנתי מה חסר לי".

החוסר הזה הוא שהוביל אותה, בין היתר, לפתוח גלריה לאמנות במונטריאול בה התגוררה, ולהציג בה עבודות ארכיאולוגיות שאותן חקרה באותה עת. כך, למעשה, גם הגיעה להיכרות עם היהדות - בדלת האחורית. "בגלריה הייתה לי מעין ארונית, שבה הצגתי גם אמנות יהודית. מי שנכנסו לגלריה להתעניין ולדבר אמנות היו ברובם לא יהודים, שעניין אותם לדעת על היהדות וסממניה. ככל שהם הביעו יותר עניין באמנות היהודית, כך מצאתי את עצמי יותר ויותר חוקרת עליה, וכך למעשה גיליתי שהיא מאוד מעניינת אותי".

אבל הרגע המכונן היה דווקא היום בו פתחה במקרה ספר תהילים שהיה לה בבית. "שם הרגשתי, לראשונה בחיי, שמשהו בתוכי נח. פעם ראשונה שנשמתי עמוק ונרגעתי בתוכי". משם התחילה כהן לפקוד את בתי הכנסת, לשמוע שיעורי תורה ולהקשיב, אבל באמת, לנאמר. כעבור זמן הגיעה לחסידות אשלג, ושם הכל התחבר מאליו. "הלימוד בחסידות גרם לי להבין שכל מה שהרגשתי כל החיים כבר כתוב", היא אומרת. "סוף סוף מצאתי שפה לנשמה שלי. מילים שאני יכולה להגיד, כי אני מזדהה איתן במאה אחוז".

אז גם הבינה שהמקום שלה בכלל לא בחו"ל, והחלה לרקום לאט את חלום החזרה ארצה, אחרי שנים בגולה. "הבנתי שהשליחות שלי כאן. להאיר לנשים, ללמד, ליצור ולהפוך את האמנות לריפוי אמיתי".

את התובנה הזו הפנימה ברגע מיוחד - אי שם בפארק ילוסטון הפופולרי, אליו הגיעה כדי לצפות בגייזר מתפרץ. "זה היה רגע מדהים", היא אומרת. "זה כוח פראי שאי אפשר להתקרב אליו. היה שם מעין עיגול ענקי מבעבע ורותח, עם עשן וצבעים כחולים בוערים. אך במרכז של כל העוצמה הזאת, על גומת עפר קטנה, זיהיתי פתאום חרצית שגדלה בתוך הדבר הענקי הזה".

שם, היא הבינה שהבורא מדבר איתה.

מה הוא אמר לך באותם רגעים, לדעתך?

 "הבנתי שגם במקום הכי בוער, הכי שורף והכי מסוכן - יש חיים. יש בחירה אם להישאר עדינה, פשוטה ומחייכת למרות כל מה שעובר עלייך. החרצית הזו הייתה תשובה להרבה מהניסיונות שפקדו אותי אז. היא בעצם אמרה לי, שגם אם בתוכך יש לפעמים רגעים של התפרצות, את לא הגייזר, את החרצית שמאירה בתוך כל האש הבוערת והרותחת הזו. זו תובנה שמאוחר יותר נתנה לי המון כוח".

וכך, מצוידת במסר הכל כך מעצים הזה, היא החליטה להפוך תובנה להלכה למעשה, לעלות ארצה ולעזור לנשים לראות את היופי שבהן - גם אם הוא נקודה קטנה בתוך עיגול של שחור. 

החרצית שגדלה לה בתוך הגייזר שאיים לשטוף הכל

המנדלות ככלי ריפוי

זה כבר היה בשיאו של הליך תשובה עמוק, מתוך מודעות פנימית עמוקה, קשר עם הבורא ובחירה בו בכל רגע. "אני כל הזמן בקשר ובשיח איתו, בקשב למה שקורה לי ביום. ברוך ה', אין רגע ביום שלי שחף ממנו. ההתנהלות שלי היום - זה הכל הוא. אני מודעת לנוכחות שלו כל רגע, ולכן, כשראיתי את החרצית הקטנה בתוך הגייזר המבעבע שכמעט מכסה את הכל, ידעתי שטמון שם מסר בשבילי במיוחד. ברגע הראשון את לא מבינה מה את רואה, אבל כשאת מתעמקת, את מבינה שזה בא ללמד אותך משהו".

ומה זה לימד אותך?

"כמה דברים. קודם כל, שיכולות הבריאה הן עצומות, וגם במקום הכי בוער, הכי שורף והכי קשה שאי אפשר להתקרב אליו, כווייה שלא נרפאת - גם שם יש בחירה לראות את הבורא, את העוצמה שלו, את האהבה שהוא אוהב אותנו. גם שם, לכאורה במקום שהכי לא מצפים לראות בו חיים, יש חיים. מה זה חרצית כזו קטנה? איזה כוח יש לבריאה? חרצית בתוך גייזר, מי חשב על זה? אז באותו רגע באמת קיבלתי את התשובה שהבורא לא סתם מראה לנו את הדברים. הכל בחיים זה שיקופים. 

"כשלקחתי את השיקוף, את העוצמות האלה - ידעתי שאני חייבת להישאר חרצית. אני לא יכולה לבעבע ולהפוך להיות הגייזר. את לא הגייזר, לא מבעבעת? לא. אני החרצית, שמביאה רוך ואהבה ופשטות, ולמרות כל הקטנות שלה, היא עצומה וגדולה. אני לא רוצה להיות הרעש הגדול, אלא הדבר הקטן הזה שמכוון, מאיר, משמח - כמו שהחרצית הזו שימחה אותי. זה נקרא להיות בהתבוננות. ושם גם הבנתי שהייעוד שלי הוא לחזק נשים מתוך התובנה הזו, להאיר אותן, לעזור להן לצאת אל האור ולראות את היופי בעצם המהות שלהן. המהות הנשית היא טובה ומיטיבה, ולא סתם הן קיבלו רחם - מלשון רחמים. הן נועדו לצמוח ולהשפיע גם מתוך הקושי".

דריסת הרגל הראשונה בעולם התשובה הייתה בחסידות חב"ד - שם לדבריה רק ישבה, הקשיבה ונחה ("והנפש הבינה"). 

עם החזרה לאמונה, גם האמנות שלה השתנתה. בתוך הציורים התחילו להופיע פסוקים, אותיות, מילים ואפילו תדרים. היא הרגישה שמשהו משתנה בה, כי הציור כבר לא היה רק דרך להביא רגשות או להוסיף אסתטיקה, הוא הפך לתפילה. מבחינתה, האותיות מחוללות מציאות, כי הבורא ברא את העולם בדיבור. כשהיא משלבת מילה שמדברת אל הלב בתוך מנדלה, היא לא רק מקשטת - היא מזמינה ריפוי. וזה בדיוק מה שהיא מבקשת לעשות כיום באמצעות המנדלות - לעזור לנשים וילדים להביט בתוצר שיצא תחת ידיהם, וללמוד לקבל את עצמם. 

מה קורה במעגל של נשים שמציירות מנדלות, שלא קורה בשום מרחב אחר?

"ברגע שאישה נמצאת במעגל כזה, היא מתחילה לעשות הליך של ריפוי פנימי. מעגל ביהדות זה דבר מאוד גבוה, ודרכו אפשר לפרוק רעלים ואת כל מה שעובר בתוכנו".

היות ולציור יש גם הסברים מעולם הפסיכולוגיה, כהן אף מפענחת את המנדלות, ומעניקה כלים להתמודדות עם כל מה שעולה. "בתנועה המעגלית, הרבה דברים יוצאים החוצה, והרבה דברים חוזרים לבסוף למקומם. נשים מציירות ופתאום רואות שכבות פצעים, כוחות או דברים שלא רצו להתעמת מולם. לפעמים כאב יוצא בלי מילים, והמנדלה למעשה היא מפה פנימית אל עצמי. כשאני מביטה במה שציירתי, אני לא צריכה הסברים. המעגליות היא תנועה מדיטטיבית, שמוציאה דברים דרך הדלת האחורית בלי להסביר או לנתח, ובלי להתגונן. חלקן באות רק ליהנות, לא רוצות לשמוע פירושים. אחרות באות ושואלות, מה יש לך לתת לי מעבר, איך זה מתקשר לחיים שלי. וכשהן חוזרות הביתה עם המנדלה, היא נשארת מולן כמו מצפן".

כיום היא מנחה סדנאות לציור מנדלות גם בבתי ספר, ומסבירה שאצל ילדים, המנדלה היא פלא. "הם משוחררים יותר. פתאום אף אחד לא מצפה מהם לשום דבר, אין כללים ואין ציונים. המנדלה נותנת להם מרחב להיות, והם נשאבים אליה גם במהלך ההפסקות. גם ילדים על הרצף יכולים לפרוח במרחב הזה, כשהצלילים נכונים, כשהטונים רגועים, וכשיש מישהו שמקשיב לנפש שלהם, ולא רק לביטוי החיצוני שלהם לכעס או לרגש כלשהו".

ומה קרה לה עצמה בתוך המנדלה? היום, היא הרבה יותר רגועה ושלמה עם הדרך שלה, עובדת על התאיינות - מלשון אין ("אין אני, רק הבורא כאן") וסוגרת מעגל אחר מעגל של אמונה בתוכה. "האמונה תמיד הייתה שם", היא אומרת. "אבל כיניתי אותה בשמות אחרים שלא הרגשתי איתם בנוח. עשיתי יוגה בודהיסטית וכל מיני סדנאות של נזירים, והבנתי שמשהו עדיין חסר לי. כשהתחלתי לחזור לשורשים וללמוד את הבורא, אז זה התחבר לי למציאות הפנימית שלי והאמונה התחילה לנבוט כניצנים קטנים. לאט זה עשה שורשים והפך להיות חלק מהמציאות שלי. היום המציאות שלי מתנהלת רק בביטחון ואמונה, אין לי מציאות אחרת ואת האמונה אמשיך להנחיל לכל הנשים המגיעות אליי, באהבה", היא מסכמת.