שווה סיפור: אתם הייתם השַׁמָּשׁ

את מסיבת חנוכה של סבא וסבתא אף אחד לא רוצה לפספס. זו המסיבה הכי יפה שיש. עוד לפני שנגמר חנוכה, מתחילים את ההכנות למסיבה של השנה הבאה. סבא וסבתא מקדישים לה הרבה. זוהי מסורת של עשרות שנים, והיא כבר גלשה מעבר למשפחה המצומצמת. גם הבני דודים הרחוקים יותר אוהבים לבוא.

בשנה שאני רוצה לספר עליה, סבא וסבתא הטילו עלי, הנכדה האנרגטית שלהם, את הארגון של המסיבה, זו השנה השלישית ברציפות. מלבד ההנאה הרבה מהארגון, היה גם רווח נחמד – כי סבא וסבתא שילמו לי על הארגון. באותו זמן יצא לי להכיר בחורה חמודה, מאירה שמה, חוצניקית, שהתחילה באותם ימים להפיק אירועים. זיהיתי בה כשרון מולד, והחלטתי לקחת אותה לעזרה. היא דרשה סכום פעוט, שהיה שווה לי כדי שהאירוע יהיה מרשים. מהתקציב שסבא העניק לי יכולתי בקלות להפריש את הסכום שדרשה, וזה היה שווה, תאמינו לי.

ההכנות היו רבות, מאירה הוכיחה שהיה כדאי לקחת אותה. תוך כדי העבודה המשותפת שלנו שוחחנו רבות. סיפרתי לה על המסיבה – ערב הלביבות, כיצד התחילה (הרבה לפני שנולדתי...), ואיך התגלגלו העניינים כך שהיום זה ערב הלביבות שכל המשפחה רוצה לבוא אליו, גם נכדנים של בני דודים וקרובים רחוקים, כולם מוזמנים. היא שאלה והתעניינה. זה היה חשוב, כדי שתדע כל מה שאפשר בשביל הערב החד שנתי הזה.

בחנוכה, ביום שבו עמד להתקיים ערב הלביבות, יצאתי עם בעלי לאולם כדי לפקח ולסגור את כל הפינות שצריך לארגן, היתה עבודה רבה. מאירה כבר הלכה, ואנחנו נותרנו לבד, עמלים ועובדים. מעט אחרי זמן ההדלקה, הופיע לפתע בדלת האולם זוג עם שני ילדים קטנים וחמודים, נבוכים. לא הכרנו אותם. היה נראה שהם בתחילת דרכם בתשובה – האישה עטתה צעיף סמלי ככיסוי ראש, הבעל חבש כיפה ענקית על הראש. בתחילה היה נראה שהם טעו במקום, ואז הם ניגשו אלינו ושאלו אם זו מסיבת חנוכה של משפחת לביא. השבנו בחיוב. הם חייכו בנימוס והתקרבו אל הכיסאות, מתמקמים. הבטתי בבעלי, והוא בי. עכשיו אנחנו נעשינו נבוכים... נלחצתי קצת. לא ידעתי איך לאכול את הדבר הזה. מי אלה?

בעלי היה נינוח יותר. הוא פתח בשיחת נימוסים עם האיש, מציע לו שתיה וכיבוד, ושאל בעדינות איך הם הגיעו לכאן. הלה התגלה כחברותי ממש, הוא סיפר כי מאירה, הלא היא אחות של אשתו, סיפרה להם על המסיבה הזו. היא סיפרה שזו מסיבה לכל מי שרוצה לבוא... נדהמתי. איך מאירה אמרה דבר כזה? זה לא מתאים לה בכלל, ממה שהספקתי להכיר... 'ודאי חלה כאן טעות', חשבתי. הרמתי אליה טלפון. "שלחת לכאן זוג עם שני ילדים? אחותך?". היא השיבה בחיוב, בפשטות, כאילו לא היה כאן שום דבר מוזר. שתקתי. לא ידעתי איך להמשיך מכאן, תכננתי שהיא תכחיש או משהו כזה, שתסביר משהו... כנראה לאור שתיקתי, היא התחילה להרגיש לא בנח. "יש בעיה עם זה?", שאלה.

"הם אמרו שאמרת שזו מסיבה לכל מי שרוצה להגיע", הדהדתי אותם. "נכון, כך אמרת לי", חזרה. "ככה אני אמרתי לך?!", שאלתי, תמהה. "כן, סיפרת לי שסבא וסבתא שלך מזמינים את כולם!".

באותו רגע הבנתי את גודל הטעות. הכוונה שלי היתה לכל המשפחה המורחבת, היא לקחה זאת לכלל הציבור... מאירה קלטה באחת ששגתה. "אוי, אני מבינה שזה לא כך, אני כבר מתקשרת אליהם, סליחה!". אבל בעלי, ששמע את הדברים,  קפץ מיד. הוא לקח את הטלפון. "חס וחלילה, הם אורחים חשובים מאוד. לעונג יהיה לנו אם הם יישארו, אל תאמרי להם דבר", ביקש. פקחתי מולו עיניים גדולות, לא מבינה למה הוא עושה זאת. המשפחה שלנו די ביישנית ופרטית, ולא כל כך מתאים להם שיבואו פתאום זרים מבחוץ. אצל בעלי זה ההיפך הגמור, הוא זורם ממני בהרבה, אוהב אנשים ובכלל. חששתי מהתגובות במשפחה, אולי לא יאהבו את העניין? אבל בעלי ביטל את חששותי במחי יד. "זוהי הכנסת אורחים הכי מהודרת שיש", אמר. "כולם ישמחו בהם, עוד תראי. היי רגועה!", והוא חזר לפטפט עימם.

המשפחה התחילה להגיע, טיפין-טיפין. אם בתחילה היו ששאלו מי זה, במהרה הם קיבלו את האורחים בהבנה ואף בידידות. השיא של האירוע היה שהאיש, ג'וש שמו, ביקש להביא את הצ'לו שלו, שמחכה לו ברכב. הוא סיפר שהוא מנגן בו מדי פעם, ורצה לשמח את כולנו ביצירות שלו. כולם שמחו ועודדו אותו, יש בינינו עוד כמה מוכשרים בנגינה שהביאו את הכלים שלהם איתם, וכך היתה לנו הופעה מוסיקלית נעימה ומרתקת.

אפשר לומר שהזוג הזה הפך להיות מסמר הערב. ג'וש היה איש שיחה מעניין, וריתק אליו את כולם, ואשתו היתה נחמדה ולבבית, מנהלת מחקר של איזה פרויקט, וזה די ריתק את הבנות שהיו שם. הם השתלבו יפה כל כך. גם סבא היה נרגש בסוף האירוע. סבתא לחשה לי שהוא אוהב מאוד אורחים, ושטוב שהם באו. בסוף הערב, כשסבא וסבתא חילקו את דמי החנוכה לילדים, גם הילדים של ג'וש ואשתו היו חלק מכך, חרף מחאותיו של ג'וש. "מנהג זה מנהג", קרץ לו סבא. זה היה ערב מרומם.

נשארתי בתפקיד מארגנת האירוע השניתי עוד כמה שנים, עד שהוא עבר לנכדה אחרת, שהיה לה יותר זמן פנוי ממני. מאז אותה שנה בלתי נשכחת, הזוג הנחמד הזה הוזכר כמעט בכל שנה. זיכרון קולקטיבי נעים וחם של כולם.

*

כשבע שנים אחר כך, נכנסתי לאחד ממשרדי הממשלה, מחכה עם עוד כמה מבני עמך ישראל לתור שלי. הזמן לרשותי, והפנים שם רבות כל כך. לפתע התקרבה אלי אישה נחמדה, עטויית שביס, אמרה לי שלום וחייכה כאילו אנחנו מכרות ותיקות. משהו בה היה לי מוכר, אבל אני לא הצליחה לפענח מאין.

התנצלתי, ושאלתי לשמה. היא הנידה ראש, כמו לא ציפתה שאזהה בוודאות, "קוראים לי נעמה, אני אחות של מאירה", היא אמרה. זה כבר כיוונן אותי, כי השם מאירה נדיר בחיי. לקח לי כמה שניות כדי להיזכר במאירה, ועוד שניה וחצי כדי להיזכר מיהי אחות של מאירה, ולמה היא מוכרת לי. באחת הוארו פני. "אוהו, איזו זכות לפגוש אותך!", אמרתי לה, שמחה בכל לב. התחלנו שיחת ידידות, עד שנעמה רכנה אלי, ובמבטא המתוק שלה אמרה לי: "כל חיי אזכור את מסיבת החנוכה שלכם. את לא יודעת מה היא גרמה לי". הבטתי בה בשתיקה סקרנית, מחכה להסבר. "את ודאי זוכרת איך הגענו אליכם כך בהפתעה. באותו הזמן היינו בתחילת תהליך החזרה בתשובה. ג'וש רצה מאוד שנתאקלם בארץ, הוא התחבר להכל מיד. לי היה קשה יותר. אמנם היתה לי כבר אחות כאן, ואילו לג'וש לא היה איש, אבל דווקא לי היה קשה במיוחד בחגים, כשכל המשפחות חוגגות יחד. לקראת חנוכה נכנסתי לסוג של משבר. רציתי לעזוב הכל ולחזור לחוץ לארץ, לכל מה שאני מכירה. השיא היה כשאמילי, הבת הגדולה שלי, חזרה מהגן וביקשה שגם אנחנו נלך לסבא וסבתא למסיבת חנוכה. נשברתי, היא לחצה לי בדיוק בנקודה הכי כואבת שלי. ג'וש ניסה להרגיע ולשדל, אבל זה לא עזר.

"נכנסתי לחדר בבכי, דורשת מג'וש לקפל את הכל כאן ועכשיו. אנחנו חוזרים. התקשרתי למאירה אחותי, לפרוק אצלה את הכאב ולעדכן שהחלטתי לחזור לחו"ל. אבל עוד לפני שסיפרתי לה על החלטתי, ורק עדכנתי אותה במה שאמילי ביקשה ממני, היא קפצה וסיפרה לי עליכם, על המסיבה שהיא עזרה להפיק ועל מה שסיפרת לה – שזו מסיבה שפתוחה לכולם. 'תלכו לשם', היא אמרה לי, 'זאת הולכת להיות מסיבה מהנה מאוד. אני הפקתי אותה', אמרה בשמץ של גאווה. נרתעתי. אני בן אדם ביישן... אבל ג'וש התלהב לאלתר. 'בואי', הפציר בי, 'אל תהיה כבדה. את תראי איך יהודים אוהבים לקבל אורחים, אני אומר לך'.

"לא יודעת איך הסכמתי בסוף. המשפט האחרון שלו היה המקפצה, מין מנטרה שהחזקתי בראש שנים אחר כך. וכך הגענו אליכם, בתחילה היה נראה לי שזו טעות. הבטתם עלינו קצת בהלם. חגגתי בפנים, רציתי להוכיח לג'וש שצדקתי, אבל אז בעלך הגיע ודיבר איתנו, ואז את באת וסידרת לנו מקום וכיבוד, וכל המשפחה שהגיעה פתאום הצטרפה. כל אחד היה נחמד ולבבי כל כך, שממש נהנינו, ואפילו שכחתי מה היה בהתחלה. ג'וש שמח כל כך. הוא אמר לי כל הזמן: 'את רואה? יהודי אוהב יהודי'. הכל היה לו פשוט כל כך, הוא השתלב היטב שם באירוע, עם הצ'לו והכל.

"עד מהרה הקיפה גם אותי טבעת של בנות ששמעו על העיסוק שלי ועל החיים שבחו"ל. כולן רצו לתת לי הרגשה טובה, וזה ממש ריגש אותי. גם הילדים הרגישו חלק – כאילו יש להם משפחה כאן בארץ. משהו לספר מחר בגן לכל הילדות והילדים.

אני יכולה לומר לך בוודאות שהערב הזה הטעין בי כוחות הלאה. זה עזר לי להישאר פה, ולעבור עוד אתגר שהחיים מזמנים לי, כמו שכל בעל תשובה מכיר. רגעים לא פשוטים, כל אחד מהם כמו ניסיון של אברהם אבינו.

"עברנו את זה. הקב"ה דאג לנו לחג אורים שמח, אבל אתם הייתם השַׁמָּשׁ...".