אני שונאת קלישאות. אז למה אני בכל זאת כותבת לך אחת כזאת?

אני שונאת קלישאות.

לא תשמעו אותי אומרת משפטים כמו: "תחשוב טוב – יהיה טוב", גם אם זה נכון (ולא, זה לא נכון, כי זה לא מספיק), או "מה שלא הורג אותך – מחשל אותך", גם אם זה נכון (וכנראה זה נכון, אבל לא תמיד ולא אצל כולם), פשוט כי אני לא מאמינה בקלישאות.

אני מאמינה גדולה בעבודה קשה, בתרגול של מיומנויות, בהטמעה של תהליכים, ולא בציטוטי השראה שלא נותנים כלים ליישום.

ולמה כל ההקדמה הזו?

כי אני מרגישה זהירות גדולה לפני המילים הבאות שאני הולכת לכתוב, אף על פי שאני עומדת מאחורי כל מילה שלהן:

תמיד אפשר למצוא נקודת אור.

תמיד.

תמיד.

תמיד.

גם זו קלישאה.

ואני הרי לא מתחברת לקלישאות.

אבל אני כותבת את הפוסט הזה כי אני יודעת, בטוחה ומאמינה שביום שתאמצי את הדרך הזו ותהפכי אותה לחלק מחייך – איכות חייך תשתפר פלאים.

לא אמרתי שתהיי מאושרת (אגב, זה נושא לפוסט נפרד, האם יש דבר כזה אושר...), כן אומרת שיהיה לך יותר טוב וקל בלב.

ולא, זה לא קסם.

זו עבודה.

חתיכת עבודה.

ואני מבטיחה –

שאם תתמידי בזה, תראי ישועות.

לא, לא ניסים, כי אני לא אחראית עליהם, לצערי, אלא רק הקב"ה.

אבל ישועות – כל אחד יכול להביא אל חייו כאלו, אם יבחר לראות אותן.

כי הן פה. כל הזמן.

*

לא נולדתי אופטימית.

למעשה, נולדתי לבית פולני קלאסי שבו כל הזמן יודעים להגיד מה לא טוב, מה עדיין חסר, מה טעון שיפור, מה עוד לא בסדר. ואם זה לא נאמר מילולית, זה בא לידי ביטוי בשפת הגוף, ובמימיקה של הפנים.

לא ידעתי מהי אופטימיות עד גיל 26. גם אז לא ידעתי מה זה, אבל כן גיליתי שאני יכולה לבחור מה לראות, על מה לשים את הדגש.

זה לא אומר להתעלם מהרע, מהלא טוב, ממה שטעון שיפור.

זה אומר: לראות קודם את הטוב, לשים עליו את הזרקור, לתת לו מלא מקום, ואז, אם צריך, בוודאי לא להתעלם ממה שצריך גם לתקן.

לראות את מה שיש, את האור, זו מיומנות.

אפשר ללמוד להיות כאלה.

אני מבטיחה שעבדתי על זה קשה מאד, ומבטיחה שזה היה שווה.

זה לא שאני לא ביקורתית, ולא שאין לי הערות או שאני רואה רק את הטוב בעולם או בבני אדם.

ממש לא.

אני כן אדם שרואה המון המון טוב כמעט בכל דבר, כמעט בכל אחד.

וברוב המקרים זה פשוט קורה לי באופן אוטומטי.

איך?

כי זה עניין של הרגל.

אחרי עבודה מאומצת – פיתחתי סינפסות (הקשרים חדשים במח), כך שאני כבר לא צריכה לעבוד על זה קשה מאד.

מתי אני עדיין צריכה לעבוד קשה למצוא נקודות של אור?

בזמנים חשוכים מאד מאד, כאלו שאני מתקשה למצוא בהם נקודות של אור, ויש תקופות או ימים או שעות כאלו בחיי, ואז אני צריכה להתאמץ קשה מאד כדי להעריך את העובדה שיש לי 2 ידיים ו-2 רגליים מתפקדות, ולא תמיד זה מעודד אותי שהגוף שלי תקין, כי מרוב שרע לי, אני לא מצליחה למצוא גם בזה אור.

ואז...

אז אני מכריחה את עצמי לחפש, כמעט כמו לקחת נר ולחפש אוצר בחושך.

זו מיומנות שהופכת להרגל.

עד כדי כך, שהיום זה חלק מהחיים של הילדים שלי.

הכי פשוט: אנחנו חוזרות מקניות בסופר. בדרך הביתה אחת מהבנות מתלוננת שהעגלה כבדה לה. אני כמובן מציעה להחליף איתה, ומיד אומרת: "אזה כיף שהעגלה שלנו כבדה. תודה, ה'! תראו את העגלה שלנו, מלאה בכל טוב, לא רק במה שחייבים (לחם, חלב), אלא גם בדברים שהם פינוקים (עוגיות, גבינה צהובה, שוקולד)". והן כבר יודעות שהמשפט הבא זה "מזמור לתודה", ככה, ברחוב. ואז, כשקשה, כשקורה משהו כואב, אני יכולה לנחם, לחבק, להגיד שכואב, ואז להגיד "ועכשיו מה?", והתשובה תהיה "מזמור לתודה". על זה שקיבלתי מכה קטנה ולא גדולה, שאפילו שכאב לי – זה עובר מהר, כי הגוף שלי חזק, כי זה רק ברגל אחת ולא ב-2 הרגליים...

מיומנות.

כמו שמרגילים אצלינו לברך מגיל קטן מאד, ולא מחכים לגיל מצוות. למה? כדי להפוך את העניין להרגל אוטומטי! ככה גם בלראות את האור.

"הפסדנו את הרכבת" – "נכון, אבל תמיד יש אחר כך רכבת אחרת. ככה יש לנו זמן ליהנות במדרגות הנעות בדרך לרכבת בלי לרוץ".

או: "להיות ילדים להורים גרושים זה לא קל", אמרה לי מלי שלי, כשהייתה בערך בת 9.

"נכון, מלושקה. הכי טוב זה משפחה שלמה: אבא, אמא וילדים. הלוואי ויכולנו להיות משפחה שלמה. יחד עם זה, גם לילדים להורים גרושים יש דברים טובים, מה למשל?".

היא חשבה, ומצאה: "הם חוגגים 2 בר מצוות! וגם, מקבלים 2 מתנות ביום ההולדת, גם מאבא וגם מאמא, וגם, אצלך אי אפשר לאכול ממתקים כמה שרוצים ואצל אבא אפשר, ואם הייתם חיים ביחד אז לא היינו יכולים לאכול מלא ממתקים...".

וככה היא הביאה רשימה ארוכה של יתרונות לילדים להורים גרושים!

שוב, יש ימים ממש קשים. יש ניסיונות שהם חושך גמור.

תשאלו את שורדי השבי.

אלי שרעבי, אחד החטופים, כתב בספרו "חטוף" על טקס שהם ערכו מידי יום, הוא ו-3 חטופים נוספים, שבו הם שואלים אחד את השני על משהו אחד טוב שהיה היום.

נזכיר: לא היתה להם מקלחת, לא בגדי החלפה, לא אוכל. חלקם היו כבולים בשלשלאות, הם חטפו מכות, צעקות, פגיעות...

אבל הם תמיד מצאו משהו אחד טוב, כל יום, כל יום.

מה למשל?

שבדיוק היום אחד החוטפים הרשעים שאהב להתעלל בהם לא הגיע למשמרת. הנה משהו טוב.

הבנת את זה?

הם עוברים התעללות בזה שהם בכלל במנהרה מתחת לאדמה, בתנאים לא אנושיים, רעבים, צמאים, מסריחים, אבל הנה, משהו טוב!

תמיד יש נקודת אור, גם אם קשה למצוא אותה.

חפשי.

זו מיומנות.

בהתחלה קשה, ולאט לאט יהיה קל עד שיהפוך לאוטומטי.

כשתמצאי אחת, תגלי שיש עוד הרבה, בדיוק כמו נס פך השמן.

אור אחד מדליק הרבה אורות.

מאחלת שתמיד יהיה בתוכך אור, שתמצאי ממנו בקלות, תמיד.

ושאור החנוכה ישפיע עליך כל השנה.

איתך, גם בחושך.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן