הרבנית ימימה מזרחי
הרבנית ימימה מזרחי על הפסוק המופלא בפרשת השבוע
דווקא תחושת הקטנות מול חסדי ה' מעניקה לאדם גבורה פנימית, עוצמה וחוסן: הרבנית ימימה מזרחי על מילותיו של יעקב אבינו
- הרבנית ימימה מזרחי / פרשה ואישה
- פורסם י"ג כסלו התשפ"ו

יש פסוק מופלא בפרשת השבוע. בפסוק הזוקף-קומה הזה עומד יעקב אבינו מול עשיו אחיו ואומר: "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו".
מהן המילים האלה? יעקב אומר אותן לעצמו כשהוא עומד מול אח שלו, ומשתחווה לאח שלו! איזו מן תחושה זאת, להשתחוות לבן אדם! והוא אומר לנו, ותקשיבו טוב, זה השיעור החשוב ביותר שהוא נותן לילדיו שעומדים לידו במעמד הזה: "אתם יכולים להיות קטנים מול בן אדם ואתם יכולים, באותה סיטואציה, לומר לעצמכם: 'אני בוחר עכשיו להיות קטן מול מי שבאמת מושל בכל הסיטואציה, וזה הקב"ה'.
אנחנו יכולים לכרוע ברך בפני אכזריות, אבל אני מעדיף להיות קטן, מול חסדים; "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים". אנחנו יכולים להיות קטנים מול השקר, ואני, מעדיף להיות קטן מול האמת, "וּמִכָּל הָאֱמֶת".
כשחטופים מספרים לנו שבשבי הם מחליטים לקיים פתאום מצוות, ושואלים אותם: אבל מה, אתה חילוני לגמרי? הם אומרים: רציתי להזכיר לעצמי שאני משועבד - לא לאנשים המפלצתיים האלה, אלא למערכת גדולה בהרבה. אני משתחווה עכשיו, ואני מוקטן רק מול הנוכחות האלוקית הגדולה.
בי"ט בכסלו, יום החסידות המתקרב, יוצא בעל התניא מהשבי. למה הוא היה כלוא? כי הלשינו עליו. סתם העלילו עליו עלילה. הוא יוצא מבית הסוהר והתלמידים שלו אומרים לו: "רבנו, בוא ננקום! בוא נעניש את אלה שבגללם אתה כלוא על לא עוול בכפך".
והוא אומר להם: "אל תיכנסו למקומות הקטנים האלה. אנחנו לא בפוזה של מגיבים. ברגע שאנחנו מגיבים לקטנוּת, אנחנו הופכים גם קטנים! אנחנו רק קטנים מול החסד של הקב"ה שראינו בסיטואציה הזו, ומול האמת של גזרות ה'".
מה קורה לבעל התניא, מה קורה כשהאויב שלך, או מי שמחפיץ ומנצל, מה קורה כשהוא רואה אותך מתכופף מול ה'? הוא גם מקבל פתאום יראת כבוד מפניך.
אחד הדברים המדהימים שהחטופים סיפרו הוא שכשהם החליטו פתאום לעשות ליל סדר, או לצום ביום כיפור, או לומר ברכות השחר, המחבלים עומדים לידם, ביראת כבוד, ולא מתקרבים אליהם, ולא מפסיקים אותם מהטקס הדתי שלהם.
סיפרתי לתלמידות שלי השבוע שתמיד כשהתפללתי, והילדים היו קטנים מאוד ("אמא אמא אמא אמא אמא"), מעולם לא הפסקתי בתפילתי. אני חושבת שזה שיעור גדול. כשאמא כפופה לאיזושהי סמכות מאוד גדולה, הילדים מקבלים פתאום יראת כבוד; "אמא מתפללת עכשיו". הם לא ניגשים, כי יש כאן איזושהי מערכת שהיא גדולה מכולנו.




