בואו נגדיר את הזוגיות מחדש: משיתוף פעולה ליחידה אחת - מסר מפרשת ויצא

"זוגיות" זו מילה קסומה, מילה שיש בה עוצמה. זוגיות טומנת בחובה המון אפשרויות: יכולה להיות זוגיות חמה ומבינה, יכולה להיות זוגיות של שיתוף פעולה, יכולה להיות כזו שיש בה בשורה לכלל האומה. האפשרויות הן אין סופיות.

מה עלינו לעשות על מנת לתת משמעות מיוחדת לזוגיות שלנו?

יעקב אבינו יוצא לדרכו החדשה – לבית אחי אמו, לבן. התורה מתארת: "ויצא יעקב מבאר שבע..." (בראשית כ"ח, י'). שואל המדרש (בראשית רבה ס"ח, ו'): מדוע חוזרת התורה ומדגישה מהיכן יצא, ולא מסתפקת בכך שיצא לחרן? מתרץ המדרש, שהתורה רצתה ללמדנו שיציאת הצדיק ממקום מגוריו משפיעה על מקום יציאתו – הוא משאיר מאחוריו חלל רוחני: "...שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם – פנה הודה , פנה זיוה, פנה הדרה".

מקשה בעל ה"כלי יקר" (בראשית כ"ח, י'), בעקבות מדרש זה – מדוע רק אצל יעקב אבינו מוזכרת יציאה מהעיר? והרי גם אבותיו, אברהם ויצחק, נדדו ממקומם? בוודאי גם עליהם ראוי להגיד את אותם דברים על חשיבותו של הצדיק למקומו?

מתרץ בעל ה"כלי יקר" – אברהם ויצחק אבותינו יצאו ממקומם ולא השאירו אחריהם אלא אנשים רשעים. אנשים אלו, לא רק שלא הרגישו את החיסרון הרוחני הגדול שנוצר, אלא אף שמחו שסוף סוף צדיקים אלו עזבו את עירם. ממילא, יציאתם מן המקום לא הורגשה. אבל יעקב משאיר אחריו צדיקים שמרגישים את חסרון דמותו המופלאה: "... אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם (מורגשת), כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתו, כי דעתם נוחה ממנו (שמחים בו) ואינו דומה זכות של מועטין (שעושים מצווה) לזכות של מרובין (שעושים אותה)".

הדבר מפליא. "כל בעל אומנות שונא את בני אומנותו" (על פי בראשית רבה י"ט, ד') – כל אדם שונא את המתחרים שלו ושמח שהם עוזבים למקום אחר. לכאורה, היה צריך הצדיק לשמוח ש"מתחריו" מתמעטים, כדרכו של כל בעל אומנות?!

מתגלה לנו פה סוד מיוחד מעולמו של הצדיק. אדם רגיל עסוק פעמים רבות בהצלחתו הפרטית, ולכן עלול לשנוא את כל מי שמפריע לו להיות ראשון בתחומו. אך הצדיק לא חושב על הצלחתו האישית אלא על קידוש שם שמים. הצדיק עסוק בדבר שאין בו תחרות שהרי המטרה היא העיקר ולא מי מבצע אותה. ממילא, הוא יאהב כל מי שיעזור ויהיה שותף בהשגת מטרה זו.

לענייננו - נלמד מדברים אלו יסוד חשוב ביותר לבניין הבית האישי. הזוגיות והבית יכולים וצריכים להיות מנוהלים בצורה שוטפת כאשר בני הזוג משתפים פעולה ותומכים אחד בשני במשימות היומיומיות המוטלות על כל אחד בנפרד ועל שניהם ביחד. יחד עם זאת, מעל לתפעול היומיומי של הבית צריכה להיות ברורה המטרה הגדולה שלשמה נישאנו. מעל העיסוקים השותפים צריכה לחפוף הרגשה של "ביחד" – של יצירה משותפת.

לפעמים, מרוב עיסוק בצורכי היומיום, בני הזוג שוכחים שהם עוסקים במשהו גדול – ביצירה רוחנית משותפת של הקמת בית בעם ישראל. כאשר בני הזוג יפנימו זאת, הדבר יאפשר להם לשאת את משימות הבית בשמחה גדולה יותר, ה"ביחד" יתחזק והרצון לפעול כצוות, כיחידה אחת, ילך ויתעצם.

אפשר לתת משמעות עוד יותר גדולה לבית אם בני הזוג יבחרו "משימת על" לבית. משימה זו תעמוד כעמוד האש שהולך בראש המחנה ומראה את הדרך.

"משימת העל" יכולה להיות: להקים בית של תורה, להיות בית של חסד, לעסוק בצורכי ציבור וכדומה. המשימה שיבחר הזוג בהחלט יכולה להיות בתחומי העבודה והעיסוק הקיימים כבר. אין צורך למצוא עוד מטלות לחיים, שממילא הם עמוסים... כל מה שצריך לעשות הוא לתת את המשמעות הערכית לנעשה ולפעול למימושו.

משימה משותפת וערכית תאפשר לבני הזוג להגדיר את הזוגיות שלהם מחדש: לא רק משתפי פעולה, אלא בני זוג הפועלים יחדיו כצוות אחד, כיחידה אחת, לקידוש שם שמים.

מתוך הספר "ביחד לאורך הפרשות" מאת משה אילן, עו"ס ויועץ זוגי.