חושבים שרק לכם יש מצב רוח? העולם הרגשי של הצבים מפתיע

האם ייתכן שגם צב, אותו סמל של שלווה נצחית, עלול לחוות מצב רוח רע? נדמה כי שאלה כזו שייכת לעולם הדמיון, אך מחקר עדכני שעליו מדווח גור זיו, מגלה מציאות מרתקת: גם היצורים האטיים והסטואיים הללו חווים תחושות פנימיות הדומות לאופטימיות או פסימיות – תלוי בתנאי חייהם. לפתע מתגלה שהעולם הרגשי אינו נחלתם הבלעדית של בני האדם או היונקים, אלא ממד קדום ועמוק יותר של הבריאה כולה.

דמיינו צב אדום־רגל, זכר בוגר, ראשו מציץ מבעד לשריון מנוקד זהב. על האדמה שלפניו מונח פרח היביסקוס אדום, מראה שבימים רגילים היה גורם לו להתקרב בצעדים איטיים אך נחושים. אך היום – דממה. הוא עומד קפוא, עיניו מביטות בריק. התיאבון נעלם, והאדישות מכסה אותו כענן. מה פשר ההסתגרות הזו? האם מדובר רק בשינוי רגעי, או שמא זהו ביטוי למצב רוח של ממש?

במשך דורות תפס האדם את הצב כיצור כמעט מכני - מכונת הישרדות, הפועלת על אינסטינקטים בלבד. אכול, התרבה, הימנע מסכנה - זו הייתה, לכאורה, כל תורת חייו. אך מתחת לפני השטח, אולי חבוי עולם רגשי שקט, פנימי, איטי – כזה שאיננו יודעים להקשיב לו. בדיוק את המסתורין הזה ביקשו לחשוף חוקרים מאוניברסיטת לינקולן שבבריטניה, ובראשם ד"ר טטיאנה הואפורטנר ואנה ווילקינסון, בניסוי שנועד לבדוק האם לצבים יש מצב רוח מתמשך.

הם הציבו בפני קבוצת צבים אתגר פשוט: מאחורי מסך הונח תות שדה עסיסי, והצבים למדו לגשת אליו כדי לזכות בפרס. בהמשך חילקו החוקרים את הצבים לשתי קבוצות: אחת חיה בסביבה עשירה בגירויים, עם בריכות, צמחייה ומקומות מסתור; והשנייה – במתחם דל ומשעמם. לאחר תקופה, הוצב בפני כל צב מסך שקוף למחצה, שמאחוריו נראתה צללית אדומה. האם זה תות? האם זה חפץ חסר טעם? כאן נבחנה תגובתם: מי שנמצא במצב רוח חיובי, ייגש לבדוק; מי שנמצא במצב פסימי – יימנע.

התוצאות היו חדות: הצבים שחיו בסביבה עשירה גילו סקרנות ואופטימיות, בעוד שעמיתיהם מהסביבה הדלה נותרו קפואים במקומם, מהססים וחסרי עניין. נראה כי תנאי המחיה עיצבו בהם הלך רוח פנימי – עדות נדירה לקיומם של רגשות מתמשכים גם בזוחלים.

החוקרים נזהרו שלא להאניש את הצבים, אך עצם הממצא מערער תפיסה רבת שנים. אולי לא רק בני האדם נושאים לב רגיש ונפש חווה. אולי עצם היכולת להיות מושפע מן הטוב או הרע שבסביבה, לשקוע באדישות או להתמלא סקרנות, היא חלק מהנשמה שהבורא נטע בכל יצור.

כשמביטים בצב שנשאר אדיש לפרח האדום, קשה עוד לראות בו מכונה. יש בו ניצוץ של חיים פנימיים – זיכרון, למידה, ואולי אף תחושת חסר או תקווה. הוא מלמד אותנו שיעור דק בענווה: שגם היצורים האטיים והצנועים ביותר נושאים בקרבם עולם של רגשות, ושבמעמקי הדומם כביכול, מתרחשת דרמה שקטה של חיים.

המחקר הזה אינו רק על צבים. הוא נוגע בנו. הוא מזכיר שהחמלה והרגישות אינן תכונות של מין אחד, אלא הד לחיים עצמם – ליצירה האלוקית שרוח בה, ולקריאה לראות בכל יצור נושם שותף למסע הקיום.