לא תאמין איזו מצווה עצומה מסתתרת אצלך בארון

כולנו מכירים את הרגע הזה: השכן דופק בדלת עם חיוך מבויש ושואל: "אפשר רגע מברגה?". חברה שולחת הודעה: "יש לך אולי מסרק ספייר?". אבל זה לא נגמר שם. לפעמים זה שכן מהבניין שמבקש "יש לך אולי סולם? רק דקה", או אמא צעירה שמתקשרת מהחדר מדרגות: "אפשר לחמם בקבוק במיקרוגל שלכם? שלי שבק חיים". יש את זה שמבקש שקית אשפה, ההוא שמחפש מברשת צבע, והשכנה ששואלת אם יש במקרה קצת קפה שחור, כי להם בדיוק נגמר. רגעים קטנים, פשוטים, כמעט לא מורגשים - כאלה שממלאים כל בניין, כל שכונה, כל יום. אבל החפץ חיים מלמד אותנו שהרגעים האלו, לכאורה יומיומיים ושגרתיים, הם לא סתם - הם שער למצווה עצומה. כי מאחורי כל בקשה קטנה מסתתרת הזדמנות גדולה לפתוח את הלב, לחלוק מעט ממה שיש, ולהיות שותפים לחסד שמאיר לא רק את הבית אלא גם את הנשמה. דווקא בדברים הקטנים, הוא כותב, נבחנת מידתנו; לא במעשים גדולים ורחוקים, אלא בשאלה אם נפתח את הארון, נגבור על העצלוּת ונושיט את היד. כך הופך רגע יומיומי לשיעור בחסד, ולזכות שמלווה את האדם לנצח.

כה דברי החפץ חיים בספרו "אהבת חסד": "עתה נבאר את חשיבות מצוות השאלת כלים, שגם זה הוא מצווה, ונובע ממידת החסד, כמו שאמרו חז''ל (סוכה מ"ט): צדקה בממונו, וגמילות חסדים - בין בגופו, בין בממונו. ופירש רש''י: 'משאילו מעות וכלים ובהמה - הרי מצווה להשאילו, וכל שכן אם בכלי או בהמה שהשאילו, יוכל להרוויח מעט מעות להחיות את נפשו, בוודאי הוא ענין גדול מאד, כי מקיים המשאיל בזה מה שאמר הכתוב: 'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו''".

החפץ חיים מסביר שהשאלת כלים, אפילו דבר קטן ושגרתי, היא מצווה של חסד ממש. כמו שנותנים צדקה בכסף, כך גם מי שמוכן להשאיל לאחרים את מה שיש לו בבית: כלי עבודה, מעות, או אפילו בהמה בזמנם - מקיים מצווה. לעיתים דווקא כלי קטן שאנו משאילים לשעה יכול לעזור לחבר להרוויח קצת כסף, לסיים משימה דחופה או לפתור קושי שמציק לו. ברגע כזה, אומר החפץ חיים, אנחנו מקיימים את הפסוק "והחזקת בו" – מסייעים לאדם אחר להתפרנס רק מפני שפתחנו את הלב ואת הבית לרגע אחד.

ממשיך החפץ חיים: "וענין חסד הזה יוכל כל איש לקיים, כי הוא שייך אפילו בדברים נקלים, כמו נפה וכברה ושאר כלי הבית, או שאילת מסרק במרחץ וכל כהאי גוונא. וכבר אמרו חז''ל (מנחות מ"ג): 'גדול ענשו של לבן מענשו של תכלת'. מפני שתכלת דמיו יקרים, ואין כל אדם יוכל להשיגו, מה שאין כן בלבן".

"וכן בענייננו, לא ידרשו מלמעלה על איש דחוק, למה לא הלווה לחברו מאה דינר, שהוא צריך בהם לעצמו להחיות נפשו; אבל ידרשו ממנו על דבר קטן, שהיה בכוחו להלוות ולהיטיב לו, ונתעצל מזה. וכן בענייננו, הלא דברים נקלים כאלו, כל אדם יוכל להיטיב בהן לזולתו; ואפילו בעשיר, שמבקש ממנו לשאול איזה דבר, גם כן צריך להשאיל לו מפני מידת החסד. וכל שכן, כשמבקש ממנו איש עני, בוודאי יש עליו חיוב גדול להשאיל לו פן אין לו עתה במה לקנות".

החפץ חיים מדגיש שחסד אמיתי לא מתחיל במעשים גדולים, אלא דווקא בדברים הכי פשוטים שיש בכל בית. הוא מביא דוגמאות כמו נפה, כברה או אפילו מסרק במרחץ - פריטים שכל אחד מחזיק ושקל מאוד להשאיל. אף אחד לא מצפה מאדם דחוק להלוות סכומי כסף גדולים שאין לו, אבל על דבר קטן שהיה יכול לתת בלי קושי - על זה כן יישאל.

וכך זה נראה בחיי היום-יום: שכן שמבקש צבט, מקדחה, מברגה או סולם, חברה שמבקשת להשאיל סכין חדה לעוגה, או שכנה שמבקשת להשתמש במכונת הכביסה שלך כיוון ששלה התקלקלה. אפילו כשאדם עשיר ממבקש לשאול ממך כלי, אומר החפץ חיים, ראוי לתת לו. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעני שאין בידו לקנות עכשיו את מה שהוא צריך. בדברים הקטנים הללו טמון חסד גדול, כזה שכל אדם יכול להעניק בכל יום.

על אנשים שמסרבים להשאיל את כליהם, כותב החפץ חיים:" ויש שמונעין מכל זה, אף בעת שהכלים פנויים אצלם מפני מידת צר עין הנמצא בם; היינו, שעינם צרה להנות לאחרים בדבר מה מנכסיהם. וכמה גרועה המידה הזאת ... ואפילו אנשים שאינם בטבעם צרי עין, רק שנמנעים מלהשאיל דבר מה מנכסיהם מפני עצלותם (כגון, שהכלי הוא בחדר אחר), או משאר איזה סיבה קטנה, הגם שאינם בכלל כת הראשונה, אבל מכל מקום לא נגה עליהם אור החסד, ואינם יודעים את טיבה - שאילו היו משיגים את גודל ערכה - לא היה משביתם שום דבר מלהחזיק במידת החסד בכל ענייניהם, והיו שמחים כשהקדוש ברוך הוא מזמין להם באיזה דבר להיטיב ולהתחסד עם רעיהם".

החפץ חיים מתאר שיש אנשים שנמנעים מלהשאיל את כליהם, אף שהם פנויים לחלוטין, רק מתוך צרות עין. זוהי מידה גרועה, הוא כותב, משום שהיא חוסמת את האדם מלעשות חסד פשוט וזמין. אך גם מי שאינו צר-עין מטבעו, לעיתים נמנע מהשאלה רק בגלל עצלות או אי-נוחות קטנה: הכלי נמצא בחדר אחר, צריך לחפש, או “לא מסתדר עכשיו”. גם זו החמצה של הזדמנות לחסד, משום שאם אדם היה מבין את ערכה העצום של מצווה זו - היה שמח בכל פעם שהקב"ה מזמן לו אפשרות להועיל לזולתו, גם בדבר קטן ופשוט.

"וכל זה דיברנו לעניין שאלת כלים ושאר חפצים, שהוא טובה רק על חיי הזמן; וכל שכן שמצווה להשאיל ספר לחברו ללמוד בו, שמיטיב עימו בזה לנצח, וזכותו וצדקתו יהיה גם כן עבור זה לנצח. כמו שאמרו חז''ל (כתובות נ'). על הכתוב (תהלים קי"ב ג'): 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד' – זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים. ודבר זה הוא בכלל מצוות החזקת התורה גם כן, ומקבל עבור מצות החזקה ברכה מאת השם יתברך, כמו שאמרו חז''ל".

לאחר כל הדוגמאות על השאלת כלים - חסד שמועיל לאדם בעיקר לזמן קצר - מזכיר לנו החפץ חיים שיש חסד גדול עוד יותר: להשאיל ספר קודש. ברגע שאדם נותן לחבר ספר ללמוד בו, הוא מעניק לו לא רק פתרון רגעי, אלא מתנה רוחנית שמלווה אותו לנצח. חז"ל מפרשים את הפסוק "צדקתו עומדת לעד" על מי שכותב ספרים ומשאילם לאחרים, משום שכל דף שנלמד וכל מילה שנקלטת - נזקפת לזכותו לעולם. זהו חסד שלא נגמר, שממשיך להאיר גם כשאיננו מודעים לכך.

כשמבינים זאת, פתאום מדף הספרים בבית הופך לאוצר של הזדמנויות: כל ספר שנפתח על ידי אחר הוא מעשה של החזקת התורה, וברכה נלווית לו מלמעלה. כמה משמח לדעת שבמעשה פשוט כל כך אפשר להשפיע טוב נצחי - ולהיות שותפים בבניין רוחו של הזולת.