"היום אנחנו באותו גיל, עומר": סרן עומר נאוטרה הי״ד הובא למנוחות

מאות אנשים ליוו הבוקר (שישי) את סרן עומר נאוטרה הי״ד בדרכו האחרונה. מסע ההלוויה יצא בשעה 09:30 מרחוב הפלמ"ח פינת קרן היסוד ברעננה, כשאזרחים רבים עמדו בצידי הדרך עם דגלי ישראל וליוו אותו אל בית העלמין בקריית שאול. משפחת נאוטרה ומטה משפחות החטופים הזמינו את הציבור לעמוד לאורך המסלול ולחלוק לו כבוד. סרן נאוטרה, קצין שריון בגדוד 77, נחטף במתקפת ה-7 באוקטובר יחד עם צוותו, לאחר שטנקו נפגע במהלך הקרבות. גופתו הוחזרה לישראל לאחר 758 ימים.

אחיו הצעיר של עומר נאוטרה ספד לו: "בתחילת השבוע חבר שאל אם תיקבר בניו יורק. זו שאלה סבירה. ברגע הראשון שבו בחרת לעזוב את אמריקה ולהתגייס, לא יכולתי שלא להרגיש עצב קטן, כי ידעתי שלא תהיה לידי. אבל משהו עמוק בתוכך השתוקק למקום הזה, עמוק יותר ממה שידעתי".

הוא הוסיף: "פעם היינו שונים: אני הייתי קטן ורזה ואתה היית חזק כמו דוב. אבל זה השתנה. היום אנחנו באותו גיל, עומר. עשיתי את החשבון - אני מבוגר בשלושה ימים בלבד מהגיל שבו התחבקנו בפעם האחרונה. טיפסתי על הגבעה שלא הייתי אמור לטפס עליה - זו שהפכה אותי לאח הגדול". לסיום אמר: "אחרי שנתיים - סוף סוף יש לי מקום לדבר איתך בפרטיות, בלי מיקרופון. לעת עתה אומר רק: תודה. אתה יכול לנוח. אתה בבית".

אמו של עומר, אורנה נאוטרה, אמרה: "עומר שלי, ילד שלי. הילד המושלם והשלם. כמו שנלקחת - כך החזירו אותך אלינו. הרכב שעט איתך חזרה הביתה, והם זיהו אותך מיד. מלאך שלי".

היא המשיכה: "אנחנו, האמהות, עושות בילדים שלנו סימנים. כתם לידה קטן בצד שמאל של הפה - כזה שתמיד מסתכלים, לוודא שאין בו משהו לא בסדר. ואת לא רוצה לחשוב על כך שאת עלולה להידרש להם לדבר מעבר להתפעלות מפאר היצירה".

בהמשך הוסיפה: "ויש גם סימנים אחרים - סימנים שמעבר לגוף. החברמניות. האור. הגאווה שלך בחלקים הישראלים שבתוך הילד האמריקאי שלנו. בעברית שלך. בחומוס שאתה מכין. והילד גדל והופך לגבר. לאט־לאט את מתערבת פחות, מתבוננת מהצד על הקסם. הוא עסוק, עצמאי, דעתן, תחרותי. ואת לומדת לשחרר".

לסיום אמרה: "'ההורים שלי יעשו הכול בשבילי', אמרת לחברים על חוף הים, יומיים לפני שנלקחת מאתנו. וצדקת. המשפט הזה הפך למצפן שלנו בשנתיים של מאבק - להחזיר אותך הביתה. ועכשיו סוף־סוף חזרת. אתה היית כותב את הדברים אחרת, אני יודעת. 'אמא אני לא מהמודאגים'. גם לא היית מהמתלוננים. אתה מהמסתכלים קדימה, מהאופטימיים, מאלה שמלאים אהבה, חיבור, חיבוק ואהבת ישראל".

אביו של עומר, רונן נאוטרה, אמר: "עומר שלי, אחרי יותר משנתיים - המסע הבלתי אפשרי שלך הגיע לסופו. נולדת וגדלת בניו יורק בתוך אהבה וקהילה, הפכת לשחיין תחרותי, למנהיג, לילד שכל מי שפגש בו התאהב. הלב שלך משך אותך לכאן – המכינה הפכה למשפחה, והשירות לשליחות. התגייסת כחייל בודד, אבל מעולם לא רצית שיקראו לך כך, כי היית מוקף חברים ואחים. ראינו אותך גדל, מתגבש, הופך למנהיג, גאה במדים, בכומתה ובשליחות שלך".

האב המשיך ואמר כי: "ב-7 באוקטובר, כשהעולם התהפך, הובלת כוח של טנקים, נתת החלטות שהצילו אנשים ונלחמת בגבורה גם כשהטנק נפגע. קראתם לעזרה שלא הגיעה, והמשכת לחשוב על אחרים עד הנשימה האחרונה. מאז אותו יום העולם שלנו נעצר, אבל היום סוף סוף החזרנו אותך לארץ שכה אהבת. אני מבטיח שלא נפסיק עד שכל החטופים יוחזרו. עומר שלי, תודה שהיית אור, תודה שהיית גיבור לא בגלל שנהרגת - אלא בגלל הדרך שבה חיית. תנוח, בני האהוב, בבית שבחרת. אבא פה לידך".

נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד: "אנחנו מלווים אותך סוף סוף למנוחת עולמים. רובנו לא זכינו להכיר אותך, ובכל זאת כולנו מרגישים שאתה חלק מחיינו - כי בחרת בנו כשעלית לבד, כשהתגייסת וכשנלחמת. למדנו על האישיות המרשימה שלך, על הציונות ותחושת השליחות שהביאו אותך לגרעין צבר ולקצונה לוחמת, ועל אהבת העם והאדם שלך".

הנשיא הוסיף: "חיכינו להעניק לכם, משפחת נאוטרה, מעט מזור, ולהתייחד עם עומר אחרי למעלה משנתיים של חרדה וכאב. בבוקר שמחת תורה זינקתם לקרב בין נירים לניר עוז, לחמתם באומץ מול אויב חסר רחמים, ועיכבתם המוני מחבלים - ובכך סיכלתם את תוכניתם לנוע לפנים הארץ. עשיתם זאת כי שמעתם קול של אמת ושליחות: להדוף את הרשע, להציל חיים, לשמור על הבית. הקול הזה קרא לך להתגייס כחייל בודד בגרעין צבר - הטובים שבטובים. אשרי העם שככה לו, ואשרי המדינה שכאלה בניה".

מפקד פיקוד הצפון, אלוף רפי מילוא, אמר: "בזכות פיקודו המקצועי של עומר ניצלו חיי אדם רבים. הם נלחמו מעטים מול רבים בגבורה עילאית. הבינו את תמונת המצב ראשונים וחתרו למגע. תמונת הטנק הבוער חקוקה בלבי ובליבם של רבים. תמונה המסמלת את דבקותם במטרה של אנשי צוות נאוטרה, שהיו נחושים לעצור את מתקפת המחבלים בכל מחיר, גם במחיר חייהם".

חברו סיפר: "עומר, למרות שנולדת לחיים אמריקאים שלווים ונוחים, בחרת לבוא לכאן, לארץ הזאת. עומר, היית כולך לב, לב פתוח, חם, אמיץ, אוהב את החיים, והדבק שמחבר כל קבוצה שפגשת בדרכך. מהרגע שפגשנו אותך, בחור גדול, חייכן, דובר עברית טיפה סדוקה, הרגשנו שיש בך משהו אדיר. מהר מאוד הפכת מאורח לאח, שותף לדרך, לסודוך של אמצע הלילה, לרגעי צחוק ושטות, לשיחות נפש, לשבתות ולחגים, לכל מה שהופך אנשים ולמשפחה".

חברו המשיך ואמר כי "כשהגיעה השעה, עמדת היכן שעמדו דורות של שריונרים לפניך. במקום בו הקיץ אדום ובוער, אך הגבול בו אדום ובוער עוד יותר. שמה השריונרים - מרכבות הברזל ואנשי הפלדה. נלחמת, דאגת לאחרים, האמנת, עד נשימתך האחרונה. והכול בלב שלם. בזה אין לי שום ספק. מתוך אהבה למדינה, לעם ולחיים שבחרת כאן".

סבתו של עומר, תמר, אמרה: "עומר. נכד יקר ומתוק שלי. במשך השנים גדלת להיות מגדלאור של קסם המאיר על כל סביבותיו. כך מספרים עליך חבריך, כל בני המשפחה וכל מי שהכירו אותך. לא אשכח את הפעם האחרונה שבה התראינו, בערב יום הכיפורים. לעיתים היינו קובעים דייט ביום שישי בבוקר לכוס קפה ליד הדירה ששכרת בגבעתיים, ותמיד סיפרת עד כמה אתה מרוצה מהשירות. כעת החזרנו אותך לארץ שכה אהבת. אנחנו נאלצים להיפרד לנצח. אני מבטיחה שאבוא לבקר. אוהבת, סבתא".