חז"ל, סעודת סיום וערכאות: 7 מושגים ביהדות שכדאי לכם להכיר

1. חז"ל

חז"ל – ראשי תיבות של המילים: "חכמינו זכרם לברכה". זהו כינוי למנהיגים הרוחניים של עם ישראל מימי בית שני ועד לכיבוש המזרח התיכון על ידי האיסלאם. חכמים אלה עסקו בחקיקה, בשיפוט, בהוראה, בפירוש התורה ובהנהגת הקהילה. הם קיבלו את מסורת התורה שבעל פה, והעבירוה לתלמידיהם הבאים אחריהם. הם הסבירו את ההלכות ופרשו אותן, ופסקו הלכות בהתאם לתנאים המשתנים בכל דור.

אחד המוסדות שהקימו היה הסנהדרין - מועצה של שבעים חכמים שהייתה הגוף הפוסק העליון בענייני משפט וחקיקה לעם ישראל. העומד בראשה נקרא "נשיא". המורשת הכתובה שהנחילו לנו נקראת "תורה שבעל פה".

מבין הקבוצות העיקריות של חז"ל:

תנאים (המילה 'תנא' בארמית פירושה בעברית שנה, למד. ממנו נגזרה המילה "משנה") - חכמים שחיו בארץ ישראל עד שנת 220 לספירה. דבריהם ומחלוקותיהם השתמרו במשנה ובמדרשי התנאים. המפורסמים שביניהם: הלל ושמאי, ר' עקיבא, ר' יהודה הנשיא - עורך המשנה.

אמוראים (המילה 'אמורא' היא בארמית ומשמעותה אמירה). היו ממשיכי דרכם של התנאים. הם חיו בין השנים 200 ל- 500 לספירה בארץ ישראל ובבבל. דבריהם ומחלוקותיהם נשתמרו בתלמוד הירושלמי, בתלמוד הבבלי ובמדרשים (לדוגמה: מדרש "בראשית רבה").

2. טענו חטין, והודה לו בשעורין

מקור המושג הוא במסכת בבא מציעא (ה, א), ומשמעותו: תשובה שלא ממין השאלה.

"הודאה שלא ממין הטענה". הכלל הוא, שאין מודה במקצת חייב שבועה, אלא כשהחלק שהוא מודה בו הוא ממין הדבר שתבע ממנו התובע.

כגון, מי שתבע מחברו כור חטים, והשיבו הלה: "אין לך בידי אלא לתך (=חצי כור) חיטים" – חייב שבועת מודה במקצת, שאינו חייב את מחצית הכור הנוספת;

אך אם השיבו: "אין לך בידי אלא כור של שיעורים" – פטור, מפני שלא הודה לו במין שטענו, והודה לו במין אחר שלא טענו, ועל כן אין לראות כאן הודאה במקצת הטענה שנטענה, ואין מקום לשבועת מודה במקצת.

בהשאלה משמש הביטוי, למי שנשאל בעניין מסוים, ומשיב שלא לעניין. אומרים עליו: "טענו חיטים, והודה לו בשעורים".

3. סידור, מחזור

ספרים שבהם מסודרות הברכות והתפילות שיהודי אומר בימי חול, בשבתות ובחגים.

הסידור כולל את תפילות היום-יום והשבתות, והמחזור כולל תפילות מיוחדות לימים הנוראים (ראש השנה ויום כיפור), ולשלושת הרגלים (פסח שבועות וסוכות). בסידור נמצאות גם התפילות והברכות הנאמרות באירועים הכרוכים במחזור החיים (ברית מילה, נישואין, לווית המת ודומיהם).

מכיוון שיש מנהגי תפילה שונים בעדות ישראל, קיימים נוסחי סידורים ומחזורים שונים. הסידור והמחזור הם בין הספרים הידועים והנדפסים ביותר בעם ישראל.

4. חוקות הגויים

מנהגי גויים שיש בהם יסודות של עבודה זרה, או שהם מנוגדים לדרכי היהדות

מצווה שלא ללכת בחוקות הגויים, שנאמר: "ובחקותיהם לא תלכו", (ויקרא י"ח ג) ומדרש אונקלוס: "ובנימוסיהן לא תהכון".

הרמב"ם מפרט:

• שלא ילבש במלבוש המיוחד להם,
• לא יגדל ציצית ראשו כמוהם,
• לא יגלח מן הצדדים ויניח השער באמצע כמו שהם עושים,
• לא יגלח השער מכנגד פניו מאזן לאזן וכו',
• ולא יבנה מקומות כבנין של עכו"ם (הל' עכו"ם וחקותיהם פי"א, ש"ע יו"ד סי' קע"ח)

הרמ"א פוסק: "וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה ממלבושי הפריצות, או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עבודת כוכבים מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר".

5. ערכאות

ערכאות אלו בתי דין הדנים שלא לפי חוקי התורה. נאסר באיסור חמור לפנות אליהם ולדון בהם, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". מהמילה "לפניהם" לומדים חז"ל: "לפניהם ולא לפני עכו"ם...".

6. טובל ושרץ בידו

פירוש המושג הוא: עשיית מעשה והיפוכו.

אדם המנסה להיטהר באמצעות טבילה, אך השרץ, מקור הטומאה, עדיין בידו, כך שהטבילה חסרת משמעות. ובהשאלה, אדם המנסה לתקן דבר, אך אינו מתקן את מקור הבעיה. כמו למשל העושה תשובה על עבירה, אך ממשיך לעבור עליה.

7. סעודת סיום

סיום הוא אירוע חגיגי הנערך לרוב במניין, המציין סיום ספר משמעותי של תלמוד תורה, לרוב סיום מסכת גמרא או סדר משניות אך לעיתים גם ספרים אחרים, כגון ספר תנ"ך עם מפרשים. סעודה הנערכת במעמד של סיום, נחשבת כסעודת מצוה.

המקור למנהג מובא בתלמוד כהנהגה של אביי, ראש ישיבת פומבדיתא, שכשהיה רואה תלמיד שהשלים לימוד מסכת, היה עורך יום חג לכל חכמי הישיבה ותלמידיה.מקורות נוספים הם דבריו של רבי יצחק במדרש, המתייחסים למעשיו של שלמה לאחר שנעשה לחכם מכל אדם: "ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו". אמר ר' יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה". (קהלת רבה, א, א) הרמ"א פסק כי: "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת סעודת מצוה"