הרבנית ימימה מזרחי: "היא עומדת ללדת - ובעלה נהרג בעזה. מה אומרים לה עכשיו?"

חזרנו לשיעורים אחרי תקופת חגים סוערת.

השבוע, בשיעור בשערי חסד בירושלים, הרגשתי שהנשים שהגיעו כל כך מבקשות לשמוח. ויש כל כך הרבה על מה.

ובקהל יושבת האישה היפה הזאת, עדינת הנפש, אלמנת מלחמה צעירה.

היא צריכה בעזרת השם ללדת בקרוב, והאיש הצדיק שלה, נהרג במלחמה הזאת

ומה אנחנו בעצם אומרים עכשיו?

כאן הוא מגיע, חודש חשוון.

החודש של האמא החכמה שלנו, אימא רחל.

"קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי, בְּכִי תַמְרוּרִים. רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ – כִּי אֵינֶנּוּ".

הזוהר הקדוש שואל: שימו לב, "אֵינֶנּוּ" – ביחיד. "בָּנֶיהָ" – רבים. מה פשר הצירוף הזה? אם כבר, תכתבו "בניה אינם"...

ה' יגיד לה, "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי... וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. זה נגמר!"

ורחל אומרת: "נכון, הבנים חזרו. אבל יש אחד ש"אֵינֶנּוּ" – איננו לאשתו. איננו לילדים שלו, שלא נדע. אז אני לא מפסיקה לבכות".

ולצד השמחה שמהולה בדמעה, יש כאן שיעור מאוד מאוד חשוב, דווקא מפרשת השבוע, פרשת נֹחַ:

נח יוצא מהתיבה. התיבה היא שבי. כתוב שכל הזמן שהוא היה בתיבה, הוא התפלל: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, אני כבר לא יכול להיות סגור כאן, במקום הנורא הזה".

והמבול חלף, והוא יוצא החוצה ורואה את הפער הנורא בין העולם שהיה, לבין העולם שיש עכשיו.

נכון, המבול הפסיק, ברוך ה'!

הקב"ה אמר לאסירים "צאו, צֵא מִן הַתֵּבָה!"

אבל אֵיזֶה עולם יש עכשיו?

מה נח עושה?

הוא נוטע גפן; "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם".

בפתיחת הסיפור הוא היה איש האלוקים, "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", ואיך הוא הפך להיות איש האדמה? הוא נוטע כרם, והוא שותה יין, והוא משתכר – "וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל".

כי נכון, נגמר הצער הנורא, המבול הנורא, אבל מה זה - העולם כולו חרב?

וה' כועס עליו. היית צריך עכשיו לנטוע חיטה, לתת לחם לעולם! הוא אומר לו

ונח פתאום מבין: נכון, העולם שהיה, נחרב. אבל רגע – לא אמרתי בכלל תודה!

והוא בונה מזבח, ומעלה קורבן לרֵיחַ הַנִּיחֹחַ לה'.

אני רוצה ללמד שיעור בסיסי ביהדות.

בשנתיים האלה ראינו נשים בצרה נוראה, בסבל נורא, עומדות ואומרות בגבורה "מִזְמוֹר לְתוֹדָה".

ובכן, הרי החדשות: ביהדות אומרים מזמור לתודה גם כשטוב, בנות...

כך אני הופכת את הפתגם של חז"ל - "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הָרָעָה!"

אבל יש תפילה אחת, קצרצרה, שאומרים אותה רק שבועיים – משמחת תורה עד שבוע הבא, בז' בחשוון: "אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם ה'".

רגע, ומה עם –  וְתֵן טַל וּמָטָר?

לא. לא. אתם תתרכזו פרק זמן קצר רק בגבורה המדהימה של הקב"ה, שהוציא לנו עשרים בבת אחת.

במאמר מוסגר, אני בטוחה שהחמאס תולש את השערות, כמו פרעה, שהוא שילח את העם ואומר: יואו, מה??? מה עשיתי? איך עשיתי דבר כזה?

"אַתָּה גִבּוֹר!" וחז"ל אומרים, שכשזוכים רק לראות את הגבורות, לרגע קט, ונכון, יש לנו מלא "וְתֵן", ותן את החטופים שעוד לא חזרו, את החללים, וְתֵן את המלחמה הזו שתגיע להכרעה - בסדר, בסדר! אבל לרגע אחד, תודו בשלמות על הניסים ועל הגבורות.

וחז"ל אומרים שדווקא בתפילה הזו, "אַתָּה גִבּוֹר לְעוֹלָם ה'", מקבלים הכי הרבה שפע. בלי לבקש, בלי להגיד "וְתֵן". רק לומר תודה אחת מכל הלב.