"לא האמנתי שההיריון הזה יחזיק, וביקשתי מהקב"ה: 'אני רק בידיים שלך'"

"במשך 14 שנים ניסינו הכל כדי לזכות להביא ילדים לעולם", אומרת לילך חופי, כשהיא נזכרת בשנים הרבות שחלפו עליה ועל בעלה אייל מאז נישואיהם, ועד שהבית התמלא.

"מה לא ניסינו? טיפולים קונבנציונליים ושאינם כאלו, ברכות של רבנים, קמעות וסגולות", היא מפרטת. "כשסיפרו לנו על כך שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור - הלכנו לפסיכולוג, וכשהמליצו על שיאצו ודיקור - שתינו מיצים טבעיים ופנינו למדקרת; כשחברה סיפרה ששמעה על מישהי שקיבלה ברכה מרב מסוים ונכנסה להיריון – היה ברור שגם אני אלך לרב הזה; וכששמענו על מכרים שטסו לחו"ל ונכנסו דווקא שם להיריון, החלטנו גם כן לנסות.

"כך היינו בסוג של חיפוש מתמיד אחרי מי שיוכל לעזור לנו, כשאנו מנסים את מזלנו בכל מקום. וכן, מידי פעם הגיעו גם רגעי ייאוש, כשטיפולים שוב ושוב נכשלו, ובראש ניקרו כל הזמן השאלות: 'למה זה מגיע לנו? עשינו משהו לא בסדר? אולי אנחנו צריכים לבקש סליחה ממישהו? אולי זה מהגלגול הקודם?'. הראש עבד כל הזמן סביב שאלת ה'למה'. חיפשנו תשובות".

היו גם חיי שגרה לצד הטיפולים והציפייה הרבה?

"כן, בוודאי, הייתה לנו שגרה עם חיים מלאים וטובים. כיום אני מבינה, שכדי לא לשקוע בדיכאון וברחמים עצמיים ייצרנו לעצמנו עבודה רבה. כנראה שנזקקנו לכך כדי להרגיש את הייחודיות והנצרכות שלנו. עבדתי, ואני עדיין עובדת, כתזונאית ומטפלת בפגים במרכז הרפואי קפלן, וכן כסגנית מנהלת מחלקה לתזונה בקפלן. גם בימים שלא זכינו בילדים משלנו, הרגשתי זכות גדולה לטפל בילדים ותינוקות, והגדרתי אותם כ'בייבי שלי'. חוויתי הרבה סיפוק מהעבודה, אבל ברגעים של אמת, הודיתי בכך שזה לא באמת ממלא אותי, כי המשהו העיקרי בחיי היה חסר.

"הקושי הגדול ביותר היה שככל שחלפו השנים, כך הרגשנו שאנשים סביבנו כבר מתחילים להתרגל לכך שאין לנו ילדים. וכשהייתי בת 35, והרופא בעצמו העלה את המושגים 'אימוץ' ו'פונדקאות', זה הכאיב לי ממש, כי ניסיתי להאמין שעוד נזכה, אבל זה היה קשה כשכולם סביבנו לא היו שותפים לאמונה הזו".

מסע של חיזוק

המפנה הגדול החל בערב חג הפורים לפני כשמונה שנים. "הייתי אמורה לעבור טיפול שנקבע לשבוע שלאחר החג", מספרת לילך. "כידוע, חגים בכלל ופורים בפרט הם זמן קשה במיוחד לכל מי שמתמודד, בין אם מדובר ברווקים, ובין אם בזוגות שמצפים, או בכל קושי אחר. הודעתי לבעלי שאני לא מתכוונת להיות בבית, והזמנתי לנו צימר בצפת לשבת הסמוכה לפורים. בערב שבת, רגע לפני הדלקת נרות, עדכן אותנו הרופא, שהיה אמור לבצע את הטיפול, בכך שהוא טס לחו"ל ודוחה את הטיפול בחודש.

"זה שבר אותי, שכן הוא נחשב לרופא גדול שזוגות רבים נושעו דרכו. באותו רגע החלטתי שאני לא מתכוונת להגיע אליו יותר, ואמצא רופא אחר שיטפל בי עוד החודש. במוצאי שבת הציע לי בעלי לנסוע לחגוג עם חברים, אבל היה ברור לי שאני לא מעוניינת. הוא שאל: 'אז מה את רוצה?'. ואני, בדיוק ראיתי על הכביש שלט שמוביל למירון, ובהחלטה של רגע הודעתי לו: 'אני רוצה לנסוע לרשב"י'. לפני כן אף פעם לא הייתי אצל הרשב"י, אבל באותו זמן זה ממש בער בי. כך הגענו לציון שהיה יחסית ריק. ישבתי שם, ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לבכות להשם מתוך מקום של כאב, כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך לשחק כאילו הכל רגיל, בזמן שקשה לי כל כך. ביקשתי מהקב"ה שיעזור לי למצוא רופא שיהיה שליח טוב. מהתפילה הזו יצאתי חדשה, כשאני מרגישה שמשהו כביכול התנקה אצלי.

"יום למחרת התקשרתי לרופא אחר שחברה המליצה עליו, וכבר בפגישה הראשונה הוא עשה שינוי בפרוטוקול ובחן את מצבנו כאילו הוא הרופא הראשון שרואה אותנו. עברתי דרכו טיפול, שבמהלכו עשיתי 'הפסקת נשימה' והיו צריכים להנשים אותי. בעלי נלחץ מאוד וטען בצדק: 'אני מעדיף אישה בחיים מאשר ילד ואישה שאינה בחיים', והאמת שגם אני כבר לא ידעתי מה נדרש ממני. הייתי בת 36, והתחלתי לחשוב שאולי באמת בורא עולם מתכנן לנו מסע אחר. זמן קצר לאחר מכן טסנו ללונדון, כפי שנהגנו לעשות לא פעם אחרי טיפולים, כדי להשתחרר ולהתאוורר. בטיסה הזו, בשונה מתמיד, הרגשתי שגם זה לא עוזר לי ושאני לא מסוגלת ליהנות".

זמן קצר לאחר שאייל ולילך חזרו מלונדון, הם פגשו חברים שהמליצו להם להצטרף ל"מסע תפילות באוקראינה". "בתחילה זה היה נראה לנו כל כך רחוק ולא קשור אלינו", מספרת לילך. "אמנם אנחנו משויכים לזרם הדתי, אך אף פעם לא התחברנו לחסידות. למרות זאת החלטנו להצטרף. ידענו שאנחנו כנראה לפני הליך של פונדקאות, והרגשנו צורך לסמן 'וי' גם על ההשתדלות הזו.

"כך יצאנו למסע, ולא אגזים אם אומר שאלו היו ארבעת הימים המשמעותיים ביותר בחיינו. זה התחיל בתפילה המיוחדת אצל רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל. רוני ונורית אילון-הירש, שהנחו את המסע, סיפרו לנו עליו ועל הזכות הגדולה להתפלל אצלו, כשהם מסבירים שאנחנו בעצם זוכים לקבל סנגור שיתפלל עלינו למעלה.

"משם נסענו למז'יבוז', עיירה נידחת בקצה העולם, בה קבור הבעל שם טוב הקדוש. גם שם חווינו חוויה עילאית ומרוממת שבסיומה הציע רוני שהוביל את המסע לעשות לנו פדיון נפש, כשהוא מסביר לנו על האופן בו הוא מתבצע - הוא מבצע את הפדיון בזמן שאנחנו 'חוזרים בתשובה'.

"עמדתי ובכיתי – איך אחזור בתשובה? קשה לי לומר את זה, אך הניסיון הגדול ריחק אותי מבורא עולם. בינתיים הסתיים פדיון הנפש, ורוני ונורית התחילו להתרגש בשבילנו, כשהם מאחלים שבעוד תשעה חודשים נזכה לבן, ונקרא לו בשם 'ישראל' על שם הבעל שם טוב. כל חברי הקבוצה הקיפו אותנו בהתרגשות גדולה, כשהם קוראים: 'נגמרו השנים הקשות, הנה אתם כבר זוכים', והמחשבה היחידה שחלפה בליבי הייתה: 'איזה חבורה של הזויים'. רגע לאחר מכן קלטתי שהם לא הזויים, אלא פשוט מאמינים, ואם הם מאמינים בכך שאנו עומדים לזכות בבן, מי אני שלא אאמין בכך? זה הדליק לי את הניצוץ מחדש.

"המשכנו לציון של רבי נתן מברסלב, שם התפללתי על רשימת שמות שקיבלתי ממכרים וקרובים, וכשסיימתי את הרשימה הוספתי שם נוסף: 'רועי ישראל לבריאות והצלחה', ופתאום נבהלתי – מאיפה השם הזה הגיע? הרי הוא בכלל לא מופיע ברשימה שלי.

"התחנה האחרונה שלנו הייתה באומן, אצל רבי נחמן, ושהינו שם במשך כל השבת שהייתה מרוממת ומיוחדת, עם חיבור עמוק מאוד לצדיק. בסופו של דבר חזרנו מהמסע באורות גבוהים, ובבת אחת חזרנו אל שגרת הטיפולים. החלטנו שזה הניסיון האחרון שאנו עושים לפני הליך פונדקאות".

בציון של רבי נחמן מברסלב זיע"א

"ה' הוא המלך"

התקווה הייתה גדולה, אך מהר מאוד נראה היה שהיא מתנפצת. לילך מספרת כי יומיים לאחר הטיפול היא התחילה לחוש כאבים עזים מאוד, שאותם היא זיהתה ככאלו שמעידים על סיום ההיריון. "היה זה ליל ראש השנה, והתחננתי לבורא עולם שירחם עלינו בזכות החג הקדוש. שכבתי במשך כשעתיים במיטה, כשכולי כואבת, מנסה להתמקד בחשיבה חיובית, ורק לוחשת: 'ישועת ה' כהרף עין', 'ישועת ה' כהרף עין'.

"יום למחרת הלכנו להתפלל בבית הכנסת, ובעלי קרא את ההפטרה על אלקנה וחנה. לא הצלחתי לעצור את הדמעות, כשאני חושבת על דמותה של חנה המתמודדת, ועל איך שאנחנו מתמודדים עם ניסיון כל כך דומה. אחרי החג הלכתי להיבדק, כשכל הדרך אני ממלמלת את הפסוק: 'מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון', כנגד כל המחשבות הרעות, וכשנודעה לי התשובה החיובית, התקשרתי לבעלי וצעקתי בדמעות: 'ה' הוא המלך'".

איך נראה היריון אחרי 14 שנה?

"בתחילה היה מלחיץ מאוד, בפרט כשהרופאים זיהו אצלי הפלה מאיימת והנחו אותי בכך שעליי לנוח, אך כנראה שהמנוחה לא הספיקה, ובשמחת תורה כבר היה נראה שההיריון נגמר. היינו מפורקים לחלוטין, נשארנו בבית ואפילו סעודה לא אכלנו. לבסוף אמרתי לבעלי: 'עוד רגע החג יסתיים ובכלל לא הרגשנו אותו'. ביקשתי ממנו: 'בוא לפחות נשיר משהו לכבוד החג'. בעלי התחיל לשיר 'ושמחת בחגך', אבל אני העדפתי שיר מההקפות - פתחתי את המחזור ושרתי את השיר הראשון שנתקלתי בו: 'מפי א-ל יבורך ישראל', ופתאום נעצרתי וקלטתי שאני בעצם שומעת את בורא עולם מדבר אליי – הוא זה שמברך אותנו, ואין אף אדם בעולם שיוכל למנוע מאתנו את קבלת הברכות.

"מיד עם צאת החג הגענו לבית החולים, והאחות ששמעה על המצב הרגיש שאלה אותנו אם נרצה עובדת סוציאלית. השבנו בשלילה והסברנו שאנחנו רק רוצים לדעת אם ההיריון ממשיך או לא. נשכבתי על המיטה, ושתי דקות לאחר מכן הודיעה לי הרופאה: 'יש דופק וגם שק היריון, הכל תקין לגמרי'.

"חזרתי הביתה והתפללתי לראשונה תפילה לאישה בהיריון שנחתמה במילים: 'קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת'. פתאום הכתה בי ההבנה שהקב"ה קרוב אלינו תמיד, אך אנו זוכים לחוש בכך רק כשיש לנו אמונה תמימה ואמיתית. באותם רגעים גם הבנתי מה מוטל עליי לעשות כדי לחזור בתשובה ולהתקרב לבורא עולם, כי אנו חיים בעולם שקל כל כך להתבלבל בו ולאבד את האמונה, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא לאחוז חזק ופשוט להאמין באמת".

לילך ובנה התינוק רועי ישראל

חיים של שמחה

בתאריך ח' סיוון, תשעה חודשים בדיוק אחרי המסע לאוקראינה ו-14 שנה אחרי נישואיהם – בתאריך פטירתו של הבעל שם טוב – זכו אייל ולילך חופי לחבוק את בנם הבכור, לו העניקו את השם רועי ישראל. רוני אילון היה המוהל, ממש כפי שהבטיח, וכמובן שכל חברי הקבוצה שותפו בנס הגדול, ומאוד התרגשו והתחזקו. "כשרועי היה בן שנה ושלושה חודשים", מספרת לילך, "יצאנו יחד איתו למסע נוסף לאוקראינה, פשוט כדי להודות, ובאותה הזדמנו התפללתי בקברי הצדיקים וביקשתי לזכות במתנות נוספות.

"ברוך ה', זמן קצר לאחר מכן זכינו בהיריון נוסף שבסיומו נולד אריאל נחמן המתוק שלנו. הברית שלו חלה בדיוק בהילולה של רבי נחמן , וזוהי הסיבה שהוא נקרא על שמו, ואילו השם אריאל הוא מלשון 'קל רחום ה''. כך, בתוך זמן קצר יחסית, הפכנו למשפחה, אך פיעם בי רצון חזק לזכות גם בבת. הייתי בת 41, והתלבטנו אם יהיה נכון לנסות. בסופו של דבר החלטתי לנסוע להתפלל אצל רשב"י ושיתפתי אותו ברצון החזק לזכות. ברוך ה' גם הפעם הבשורה הגיעה יחסית במהירות, ובהיריון הזה ראינו ניסים גדולים, כשצצו חששות שונים, וכולם נפתרו לבסוף באופן ניסי ממש. הרגשנו שאנו זוכים לשמירה עליונה, אין שום הסבר אחר".

נעמי טליה הקטנה נולדה אף היא בתאריך מיוחד במינו – י"ט אייר, מוצאי ל"ג בעומר, יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי, וגם יום נישואיהם ה-20 של אייל ולילך. "בשם נעמי מסתתר שמו של רבי שמעון, והשם טליה הוא ראשי תיבות של המילים 'טוב להודות להשם'", מסבירה לילך. "ממש הרגשנו איך שכל אחד מילדינו זוכה להיות מקושר לצדיק שלו".

רגע לפני שלילך מסיימת את סיפורה, היא מצליחה להפתיע: "דווקא כיום, כשסדר היום שלי עמוס ביותר, עם עבודה במשרה מלאה ושלושה ילדים קטנים בבית, אני חשה את הרצון לשמח כמה שיותר אנשים, ובשנה האחרונה הלכתי ללמוד קורס 'תקלוט'. כיום אני די ג'יי באירועים, מלווה בת מצוות, הפרשות חלה, חינות ומסיבות נשים, כאשר לעיתים אני משתפת את הנשים בסיפור האישי שלי, מתוך שאיפה לעזור לכולן להכניס את השמחה לחיים במלוא העוצמה, כי מניסיוני – זוהי הדרך האמיתית להידבק בבורא עולם".