"די! תהיו כבר בשקט!!! אי אפשר עם כל העצות המועילות האלה!"

אביטל זורקת בלחץ חולצות מהארון, מחפשת את החולצה שהכי תתאים לחצאית השחורה שהיא אוהבת.

הם קבעו להיפגש בחמש, עוד חצי שעה. היא חייבת כבר לצאת.

"את חייבת להשקיע באיפור שלך, זה מוסיף לך המון", עולה פתאום בראשה הקול של דודה גילה. היא אמרה לה את זה באירוע האחרון שנפגשו בו.

אביטל מביטה במראה בספקנות, מחטטת במגירה לחפש את האיפור, מתחילה להתאפר בלחץ.

באוטובוס, בדרך, עולה פתאום בראשה של אביטל דמותה של אמה: "אביטל, רק אל תשכחי. אל תספרי לו שאת לומדת באוניברסיטה! זה עלול להלחיץ אותו שאת חכמה מדי. או שאת לא מספיק דתייה".

"בסדר, אמא. בסדר. אני לא אשכח", אומרת לעצמה אביטל.

כמה שעות אחר כך, אביטל מתיישבת על הספה באנחה. מריצה שוב בראש את השעות האחרונות שעברו עליה, ומתלבטת... כרגיל...

למה זה אף פעם לא בדיוק מה שהיא רוצה?

טוב, עכשיו צריך להחליט מה עושים הלאה.

"אביטל, את יודעת שבחיים לא פוסלים אחרי דייט ראשון!", עולה בראשה הקול של יהל, חברתה מהלימודים.

יהל צודקת, חושבת לעצמה אביטל. אני לא רוצה לפספס או להפסיד משהו טוב. באמת אי אפשר להכיר אדם בצורה אמיתית בכמה שעות בודדות. אבל מצד שני, הדייט היה באמת גרוע. אין לי שום חשק להמשיך, חושבת אביטל.

והנה הקול של סבתא רינה האהובה, שאמרה לה כבר כל כך הרבה פעמים: "אל תשכחי שאף אחד לא מושלם, גם את לא".

היא צודקת, חושבת אביטל. אני באמת לא מושלמת.

והנה שוב הקול של דודה שלה, שאומרת לה: "רק אל תהיי בררנית מדי. אחרת תישארי לבד".

אני בררנית מדי? אביטל שואלת את עצמה. אני באמת לא יודעת. איפה הגבול בין בררנות ובין התחושה שזה באמת לא נכון לי? איך אני אמורה לדעת אם להתפשר עכשיו? על מה לוותר ועל מה לא?

ואיך להחליט אם לצאת איתו לדייט שני, אלוקים?

"מה אכפת לך לצאת שוב? מקסימום הפסדת ערב והרווחת כוס קפה. תיהני מזה שעוד משלמים עלייך", היא שומעת את הקול של שלומית, חברתה הנשואה.

תיהני מזה שעוד משלמים עלייך, הא?

"בסדר! בסדר! בסדר! אני אמשיך", אומרת לעצמה אביטל באנחה.

*

כעבור חודש...

אביטל עדיין באותו קשר.

אין ספק שהם עברו לא מעט מאז. פגישות, דיבורים, צחוק והרבה התלבטויות.

כן, אביטל עדיין מתלבטת מאוד לגבי הקשר הזה. אמנם ההתלבטות היא כבר אחרת לגמרי מאשר אחרי הדייט הראשון, אבל עדיין... היא ממש לא בטוחה מה היא מרגישה כלפי הבחור.

לא בטוחה שזה מי שמתאים לה. יש דברים טובים, ודברים שעדיין מפריעים לה מאוד. כבר כמה זמן אביטל מרגישה שהקשר פשוט לא מתקדם מבחינתה.

והנה, סבתא שלה היקרה עולה במחשבתה: "אביטל, לא משנה עם מי תתחתני, תדעי שתמיד יש עבודה!".

אז מה זה אומר, סבתא? שאפשר להתחתן עם כל אחד? חושבת לעצמה אביטל.

אביטל נזכרת באמא שלה, שאומרת תמיד: "אביטל, את צריכה להרגיש איתו ממש בנוח. זה מה שקובע בסוף".

ושלומית, החברה הנשואה, שאומרת: "את צריכה לחשוב אם את רוצה שהוא יהיה האבא של הילדים שלך. בסוף החיים זה בעיקר טיטולים ולילות בלי שינה...".

ויהל: "אני אומרת לך, כשזה זה – את פשוט תדעי שזה זה!".

ודודה גילה, שאומרת: "אביטל, את לא יכולה להיות כל כך בררנית. אם לא תתפשרי, תישארי לבד!".

ושוב כל הקולות עולים בראשה של אביטל במקביל, מדברים ביחד.

היא נהיית מבולבלת יותר ויותר, עד שהיא צועקת, "בסדר! בסדר! אני אמשיך!".

"תשמעי, אביטל...", הוא אומר בפגישה שלהם, אחרי הרבה הקדמות וסיבובים. "אני מרגיש שזה... פחות מתאים. את מבינה? נראה לי שזה לא ילך בינינו...".

"אלוקים, מה הבעיה שלי??? למה אני לא מצליחה להתחתן כבר?".

צועקת אביטל לתקרה כשהיא מגיעה לחדר שלה. הדמעות חונקות לה את הגרון.

והנה דודה גילה עולה בראשה, ובפיה התשובה הניצחת: "זה בגלל שלא היית מספיק נשית. את צריכה להיות יותר מכילה, קשובה...".

סבתא שלה אומרת: "גברים לא אוהבים בחורות מוצלחות מדי. זאת הבעיה שלך".

שלומית: "אולי את מחפשת משהו שלאו דווקא מתאים לך? אולי את תקועה בדמיון שלך, ובגלל זה את נתקעת? את צריכה להיות יותר פתוחה! גם אני התחתנתי עם מישהו שלא חשבתי שיהיה בעלי".

יהל: "את צריכה ללמוד איך ליצור קשר קרוב יותר. את סגורה מדי ולא נפתחת מספיק".

הרעש בראשה של אביטל נהיה נורא ואיום.

כל האנשים שהיא כל כך אוהבת מדברים ביחד, נכנסים זה לדבריו של זה.

כל אחד רוצה רק בטובתה. אבל…

"די!!! שקט כבר! תהיו בשקט!", היא צועקת.

אני כל כך רוצה להקשיב לעצמי. רק לעצמי. חושבת אביטל.

רוצה לדעת מה העבודה שאני צריכה לעשות. איך להתקדם מכאן הלאה.

אבל... איך?

אני כבר כל כך מבולבלת... אלוקים...

***

כל האנשים שאוהבים רוצים לעזור, מקשיבים, מייעצים...

רוב הדברים נאמרים מאהבה, ויכול להיות שהם גם דברים נכונים ואמיתיים.

אבל בסופו של דבר, הקולות שמגיעים אליי מבחוץ – העצות, התובנות, הרעיונות, כל אלו עלולים גם לבלבל מאוד.

ברור שאף אחד לא מבין אותי כמוני, ואף אחד לא יכול לדעת עד הסוף מה קורה בתוכי ומה נכון לי.

למה הדייט לא הצליח?

למה הוא חתך לי?

למה אין לי הצעות טובות?

למה אני לא מצליחה להתקדם בקשרים שלי?

והשאלה הכי גדולה: מה אני צריכה לעשות כדי להתקדם הלאה ולהצליח להתחתן בשמחה בעזרת השם? מהי העבודה המדויקת שעליי לעשות?

כל כך הרבה שאלות, ולא תמיד קל למצוא תשובות…

הדבר הכי הגיוני בעולם הוא לרצות תשובות עמוקות, מחוברות ואמיתיות לי. שאני ארגיש שזה הדבר הכי נכון שאני צריכה לעשות.

וגם כשאנשים סביבי מנסים לייעץ, להסביר ולהאיר לי דברים – הרבה פעמים זה לא "מתיישב". זה לא אמיתי, לא פנימי ולא מתחבר לי.

אלו אנשים שבאמת אוהבים אותך, ובאמת רוצים לעזור (בתקווה…), והעצות שלהם אמיתיות וחכמות ונכונות (כנ"ל…),

אבל –

מי שמכירה אותך הכי טוב – היא את.

וגם אם העצה שקיבלת היא מועילה וטובה, רק את זו שיודעת אם היא נכונה לך עכשיו, בסיטואציה הזו.

ללמוד מניסיון של אחרים – זה מקסים ואמיתי.

להיעזר באנשי מקצוע – זה מצוין.

אבל בסופו של דבר, האחריות היא שלך.

להיות קשובה לעצמך, למה שנכון עבורך, ואם לא הולך – לחשב מסלול מחדש!

לפנייך כמה כלים שבכוחם לעזור לך לבחון את העצות והטיפים שאת מקבלת, ולערוך בירור פנימי מדויק.

בדרך כלל, עצה שנכונה לך, גם אם היא לא קלה, תלווה בשמחה פנימית, תתחבר לאנרגיות הטובות שבך ותיתן לך כוחות לפעול. אם את חשה כך, זו אינדיקציה טובה לכך שאת בכיוון. וכשהיא לא משמחת – אולי עדיף שלא...

ועוד שאלה שכדאי לך לשאול את עצמך: הדרך הזו מקדמת אותי בעבודת ה'? או אולי לא? היא מקרבת אותי אליו או מרחיקה?

בכל אחת מאיתנו יש נשמה אלוקית, והיא לוחשת לה מה נכון עבורה, מה הקב"ה היה רוצה בשבילה. הקולות שלה הם פנימיים ולא תמיד קל לשמוע אותם. אבל אם תקשיבי טוב – בעזרת השם תזכי לערוך בירור פנימי ועמוק.

נחמה ביטקובר היא ראש מכון "עומק הקשר", שעוסק באימון רגשי לחתונה, ומנהלת בית ספר להכשרת מאמנות ומטפלות