ממה נובע הרצון שלי להגיע להישגים, והאם זה טוב?

האם ההישגים שלי הם תוצאה של השראה ותקווה, או שהם רק תגובה פנימית לחוסר שקט, צורך להוכיח, לרַצות, לברוח ממשהו בתוכי? איך אפשר לדעת?

כאשר האדם נמצא במצב מנטלי של השראה, תקווה וחזון:

• הוא מרגיש תשוקה טבעית  שמגיעה ממקום שקט, הוא אוהב ורוצה להשיג עוד, וגם נהנה מעצם הדרך של הצמיחה. הוא לא שופט את עצמו ואת ערכו בראי התוצאה העתידית, אלא מרגיש סיפוק מהדרך.
• הוא אוהב לקבל מחמאות, אבל גם בלי זה הוא אוהב להתקדם. הוא מרגיש אישור מעצם הנכונות שלו לחיות בהתאם לערכים שלו.

אבל כאשר האדם חי מתוך חוסר מנוחה ורצון לברוח -

• הוא רודף הצלחות – אבל לא באמת מרגיש שלם, וגם כשהוא מצליח הוא משווה את עצמו לאחרים.
• אחרי כל הצלחה הוא אומר מיד: "ומה הלאה?".
• הוא שואף – אבל לא נינוח. מתאמץ – אבל לא נהנה.

זהו מצב שבו העשייה מחפה על כאב פנימי, חוסר ערך או תחושת "אם לא אעשה – לא אהיה שווה". האדם עושה ופועל – ומרגיש מרוקן, הוא לא מסוגל לנוח בלי רגשות אשמה שאולי הוא לא מספיק טוב, השקט מאיים עליו.

הוא לא עושה כי הוא רוצה, והוא לא יכול לעצור. הוא חייב להמשיך, כי אם לא – אין קיום לזהות שלו.

אז מה עושים? מתחילים לשאול את עצמנו: איזה סוג אדם אני אוהב, למה אני אוהב אותו, אילו תכונות יש לו שבגללן אני אוהב אותו? מתחילים לחפש את המידות והתכונות שיש לאותו אדם, ומתאמנים בתכונות שלו: סבלנות, שמחה, מיקוד, שלווה. מחפשים: מה הדברים שעשיתי בעבר וגרמו לי להרגיש סיפוק, מבלי שקיבלתי מחיאות כפים?

כך לומד האדם להתחבר לערכים שלו. ככל שאדם מחובר לערכים שלו וחי עם המצפן הפנימי שלו, הוא מוערך יותר בעיני... עצמו! כך הוא בונה לעצמו חיים שמושתתים על משמעות, ולא רק על תגובה.