הרבנית ימימה על הפיגוע המחריד: זו הסיבה האמיתית לצרות שלנו, והיא לא מה שחשבתם

שבוע כל כך לא פשוט עבר עלינו. יָמִים נוֹרָאִים.

ימים שהשופר כבר לא צריך לעורר אותנו,

עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם וְנִרְדָּמִים הָקִיצוּ מִתַּרְדֵּמַתְכֶם.

מה זה אומר לנו, השבריריות הזו של החיים?

מה אפשר, אם בכלל, ללמוד מאיש תם שהולך ותלמודו בידו,

ופתאום כזה פיגוע נורא?

יש אנשים שילמדו מה שלמד סטיב ג'ובס.

וסטיב ג'ובס, כשהוא חלה בגיל מאוד צעיר,

אחרי כל ההמצאות שהוא המציא והביא לעולם, אמר:

"שימו לב, עכשיו שאני מבין שהחיים קצרים. תעשו רק מה שאתם אוהבים!"

כי למה לקום בבוקר לעבודה שאת שונאת?

למה לגור במקום שאת שונאת?

למה לבשל, אם את שונאת לבשל?

תעשי רק מה שאת אוהבת, הימים שלנו ספורים.

אבל אז מגיעים בעל התניא והבעל שם טוב, שממש היום – ח"י באלול – אנחנו מציינים את יום ההולדת שלהם,

והם אומרים: "אל תעשי רק מה שאת אוהבת.

למה?

כי אין בזה מנוחה.

את אוהבת משהו ואז את כבר לא אוהבת אותו ורוצה משהו אחר.

אלה חיים מלאי ייסורים, לעשות רק מה שאת אוהבת.

מה כן?

תאהבי מה שאת עושה.

כל דבר שאת עושה, את משקיעה בו את מלוא האהבה.

חיה את הרגע, כך אומרים גדולי החסידות של ח"י באלול.

אנחנו רואים קללות נוראות בפרשת השבוע, נוראות,

וכל הקללות באות מסיבה אחת:

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

ולפני הכל, זו תובנה מדהימה:

אם אנחנו חושבים שאנחנו עצובים כי יש לנו קללות בחיים,

התורה אומרת לנו – זהו שלא.

יש לכם קללות בחיים מפני שאתם עצובים!

אז מה צריך לעשות?

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה",

צריך להבין טוב־טוב את הסיבה הזאת. מה, זה תלוי בי?

והדקדוק הגדול של הפסוק הזה הוא האות ב':

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּ-שִׂמְחָה.

על ידי השמחה! שמחה היא האמצעי, היא לא המטרה.

אבל אנחנו, עובדים את השמחה. אנחנו עבדים של השמחה.

אנחנו כל הזמן בוכים על כך שאנחנו לא מספיק שמחים,

ומתי נגיע ליעד שכתוב לנו בווייז שנקרא שמחה...

והתורה מדייקת אותנו. שמחה היא אמצע הדרך.

היא לאהוב מה שעושים עכשיו.

מה זאת אומרת – לאהוב את הרגע הזה ממש,

ולהשקיע בו את כל היכולת והשמחה.

אל תעשו מהשמחה אלוהים. זו נהייתה עבודה זרה חדשה;

"ימימה, מתי אהיה שמחה? מתי אהיה שמחה?  תברכי אותי שאני אהיה שמחה".

ומה קורה – אנחנו עצובים כל הדרך אל השמחה.

אנחנו צריכים להיות שמחים כל הדרך אל המקום שה' יביא אותנו.

איך כתוב בפרשה?

וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם... וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם...

למה לא כתוב איזה מקום בדיוק?

למה לא כתוב "אל ארץ  ישראל"?

באופן דומה, גם בעקדת יצחק ה' אומר:

תעקוד את הבן שלך עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

למה לא כתוב "הר המוריה"? למה לא כתוב "ירושלים"?

אומר הבעל שם טוב, שיום הולדתו היום:

כל מקום שהגעת אליו היום, זה המקום שלך. ותעמדי במקום הזה,

ומה שזימן לך המקום הזה והזמן הזה,

מקום העבודה הזה, מקום המגורים הזה, המקום שלך בחיים, בזוגיות, באימהות –

כאן את עושה את העבודה היומית שלך ב ש מ ח ה.

היא כבר תוביל אותך אל היעד שלך.

אז לנצל כל רגע, אומרים לנו גדולי החסידות.

תשקיעי שמחה בכל רגע.

הלוואי, הלוואי שנזכה, כי באמת את המציאות כשם שאנחנו רואים עכשיו, היא לא שמחה.

אז בואו נעשה מה שיש לנו היום.