"כל מה שהאישה אוכלת – התינוק אוכל": השאלה שהעסיקה את חכמי ישראל

בוקר אחד, בעיר שאמפיין שבצפון צרפת, נשמע בכיה של תינוקת יהודייה שזה עתה נולדה – רחל בת שלמה ויהודית. האם, מותשת מן הלידה ומעונה בכאבים, לא הצליחה להיניק. כל ניסיון נגמר בדמעות. האב, איש חשוב בקהילה, אדם עשיר ורב אמצעים, הבין מיד: אשתו לא יכולה להיניק את בתה, ומשכך, עליו לדאוג לה במהירות לאוכל.

אבל באותם ימים לא היו תחליפי חלב. לא מטרנה, לא חלב פרה מפוסטר. במקרה שבו האם לא יכלה להיניק בעצמה - הפתרון היחיד היה לשכור אישה אחרת שיכולה להיניק את העולל – ואכן היו נשים שזה היה תפקידן – נשים מיניקות.

כבר בתורה אנחנו מוצאים את דבורה, מינקת רבקה, או את מרים שאומרת לבתיה שהיא תקרא לה "מינקת מן העבריות". כך גם במשנה ובגמרא. המציאות הזאת, יחד עם המקצוע, לא פסקה גם אלפי שנים לאחר מכן.

בחזרה אלינו. בשכונת היהודים הייתה מינקת אחת בלבד – מגדלנה, כפרייה נוצרייה, אישה בריאה בשנות השלושים לחייה, שילדה לא מזמן תינוק. היא לא הייתה מעורבת בחיי היהודים, אך היא גם לא הייתה עוינת. כשפנה אליה שלמה – נענתה, בתנאי אחד: שכר גבוה, כפול מן המקובל. "חלב טוב עולה כסף", אמרה. אני המינקת היחידה בכפר, ויש ביקוש רב, מה עוד שהתנאים שלכם, היהודים, קשים יותר.

שלמה הסכים מיד. מדובר בפיקוח נפש. אך בהתאם לשכר, התנה איתה תנאים נוספים: "כל עוד את מיניקה את בתי – הימנעי מאכילת חזיר, נבלות, יין נסך… כל מה שתורתנו אוסרת". מגדלנה הרימה גבה – אך הסכימה. לא מתוך הזדהות, אלא כחלק מהעסקה.

ואכן, כמו במקרה של שלמה, שאלת הנקה ממינקת נוכרייה העסיקה את חכמי ישראל במשך דורות.

כבר בתלמוד נאמר: "יונק תינוק והולך מחלב נכרית ומבהמה טמאה", ולדעת פוסקים רבים, הדבר מותר מעיקר הדין. כך פסקו הרא"ש והרשב"א: אין איסור עצמי בחלב נוכרייה, אך ראוי לחשוש להשפעה האפשרית של טבעה על התינוק – שכן "טבען של ישראל נוח יותר... ואף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן". זוהי חומרה, מידת חסידות.

רבי מנחם בן זרח, בספרו "צידה לדרך", פירט את הדרישות: גיל המינקת, חזותה, טיב חלבה ובעיקר – מידותיה: שלא תהיה כעסנית, רגזנית או בעלת מזג רע, כי "דברים אלו מקלקלים את מזג החלב". גם ר’ מאיר אלדבי, נכדו של הרא"ש, מדגיש שיש לבחור מינקת שמזגה מאוזן, שחלבה מתון, חסר ריח רע – וכך יגדל התינוק לבריאות הגוף והנפש. דברים אלו שאבו השראה מרפואת זמנם, ובפרט מחיבוריו של הרופא הדגול אבן סינא.

למרות ההיתר הגורף, היו כאלו שהגבילו אותו בכמה תנאים. ר’ יצחק אור זרוע, מן הדור הקודם, פסק שמותר להשתמש במינקת נוכרייה – אם תיזהר במאכלה. הוא אף הביא ראיה מירושלמי: "נכרית מיניקה את בת ישראל – דכתיב: 'והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך'". ועם זאת, הוסיף אזהרה: אם תאכל מאכלים אסורים – יש בכך סכנה. שהרי אפילו על עובר ברחם נאמר שהושפע מריח דבר אסור, כמו במקרה של "אחר". קל וחומר תינוק שיונק בפועל.

לעומתם, יש שפסקו להקל גם כאשר אין שליטה על תזונת המינקת. התשב”ץ כתב שאין חובה להפריש קטן ממאכל איסור שמקבל מגוי. וכן פסק ר’ משה פרנס, תלמיד מהר”ם מרוטנבורג: "אם הגוי עשה מעצמו – אין בזה איסור". גם אם המינקת נותנת לתינוק דברים אסורים, אין בית דין מצווין להפרישו.

מפתיע לגלות שגם הנצרות עסקה בשאלה הזו. באיגרת ששלח האפיפיור אינוקנטיוס השלישי בשנת 1205, הוא גינה את היהודים על כך שבחג הפסחא הם כופים על מיניקות נוצריות לשפוך את חלבן במשך שלושה ימים – מחשש שנטמא בדמו של המשיח. דבריו משקפים, מבלי שהתכוון לכך, את רמת הקפדנות שאפיינה את היהודים כלפי טהרת המזון המגיע לילדיהם – כבר מרגע לידתם.