כשמוות שיבש שידוך: תשובותיו של המהר"ם שהפכו לפסיקה הלכתית

בעיר רוטנבורג שבגרמניה, בימי המהר"ם מרוטנבורג, התרחש מקרה מורכב שהפך לאחת השאלות ההלכתיות המעניינות ביותר של אותה תקופה.

רבי יהודה בן אשר, סוחר בדים מצליח, פגש יום אחד בשוק את רבי אליעזר בן יעקב, רופא נודע בקהילה. שני הידידים החליטו לחזק את קשריהם באמצעות שידוך בין ילדיהם הקטנים – בתו הצעירה של רבי יהודה, רחל, ובנו הצעיר של רבי אליעזר, שמואל.

בעת כריתת ההסכם, השתמש רבי יהודה בנוסח מדויק ומחייב: "לכשיהיה בנך ראוי לקדש, אם לא אקבל קידושי בתי, או בתי בעצמה לא תקבל הקידושין, אם תהא ראויה לקבל קידושיה, אז אתחייב לך מעכשיו כ' זקוקין".

אך המציאות הייתה אחרת.

חלפה שנה, ורבי יהודה בן אשר נפטר פתאום ממחלת הדבר שפשטה בעיר. אלמנתו, הרבנית שרה, נותרה עם ילדיה הקטנים, ובהם רחל הצעירה.

עברו שנים, ורחל גדלה והיתה לנערה יפה ונבונה. כשהגיעה לגיל נישואין, הרבנית שרה קיבלה הצעת שידוך מצוינת ממשפחתו של מנחם בן דוד, בחור צעיר וחכם מעיר סמוכה. המשפחה החליטה לא לחכות עוד, וכך נישאה רחל למנחם.

אך לאחר שרחל התחתנה, הגיע שמואל בן רבי אליעזר לבגרות – יום הולדתו השלוש עשרה. רבי אליעזר, שזכר היטב את ההתחייבות הישנה, פנה ליורשי רבי יהודה ותבע את הקנס של עשרים זקוקין.

הרבנית שרה ובניה של רבי יהודה פנו לבית הדין שבראשו עמדו רבי שלמה בן ברוך וחבריו היושבים בדין עמו. כיוון שהמקרה היה מסובך במיוחד, הוחלט לשלוח את השאלה אל המהר"ם מרוטנבורג, הפוסק הגדול של הדור.

המהר"ם קרא את השאלה בעיון, ובתשובתו הראשונה פטר את יורשי רבי יהודה מלשלם. הנימוק שלו היה ברור: "שהרי בשעה שהיה הבן ראוי לקדש, לא היתה היא ראויה להתקדש, שכבר נתקדשה לאחר". לפי הנוסח המדויק של ההתחייבות, הקנס היה אמור להיכנס לתוקף רק כשהבן יהיה ראוי לשאת את הבת, אך באותו הזמן הבת כבר הייתה נשואה לאחר.

אולם המהר"ם היה איש למדן ומעמיק. לאחר זמן קצר, הוא חזר בו ממקצת הדברים שכתב, ושלח תשובה נוספת שהתחילה במילים מפתיעות: "כך היה נראה לי לכאורה כאשר כתבתי, וחוזרני בי".

הוא עדיין החזיק בדעתו שיורשי רבי יהודה פטורים מלשלם, אך כעת בגלל נימוק שונה לגמרי – מיתת אבי הבת הייתה אונס. לולי מת רבי יהודה, הוא בוודאי היה מרצה את בתו להינשא למיועד לה, רבי שמואל. על כן, אין לחייב את היורשים על התקלה שהתרחשה בגלל אונס זה.

ימים מעטים לאחר שכתב את שתי התשובות הללו, הגיע למהר"ם מכתב נוסף. להפתעתו הרבה, השולח היה אביו שלו, רבי ברוך בן מאיר, ששואל אותה השאלה בדיוק!

התברר שהמהר"ם חשב שהתשובה שהוא שלח כבר הייתה מיועדת גם לאביו וגם לרבי שלמה, שכן שניהם ישבו באותו בית דין. אך בסוף, רק רבי שלמה קרא אותה, ואביו לא היה מודע לתשובותיו.

אבל אין בית מדרש בלא חידוש! בשאלה שנשלחה על ידי אביו התברר פרט חשוב נוסף: אחד מן העדים להסכם שנעשה בזמנו בין רבי יהודה לרבי אליעזר – רבי אברהם בן מנחם – הפך במהלך השנים לקרוב של אחד מהם.

המהר"ם נשאל עתה האם העד הזה, שבשעת מעשה לא היה קרוב אך בשעת העדות הוא קרוב, פסול לעדות. והמהר"ם פטר את יורשי אבי הבת מלשלם בגלל סיבה שלישית – במקרה כזה, העדות על ההסכם פסולה!

המהר"ם לא כתב את תשובותיו לצורך השעה והמקום בלבד. הוא רצה לשמר את תשובותיו לדורות, ושכלל תלמידי החכמים של עם ישראל יוכלו להסתמך עליהם בעתיד.

משכך, השקיע המהר"ם מאמצים רבים כדי שתשובותיו תשקפנה את דעתו ההלכתית האחרונה. אם כתב שתי תשובות בנושא אחד, אפילו אם נשאר בדעתו ורק שינה את נימוקיו – מיד היה שולח לשואל, למען ידע את האמת על בוריה.

כך נשתמרו בידינו שלוש תשובות מופלאות על אותו מקרה ממש, המלמדות על חדות המחשבה, היושר האינטלקטואלי והקפדנות של גדול הפוסקים של אותה תקופה. כל תשובה מציגה זווית ראייה שונה על אותו המקרה המשפטי, וכולן יחד יוצרות פסיפס עשיר של הלכה ומחשבה יהודית מהמאה השלוש עשרה.