הסתנן למדינת אויב ובילה לילות ארוכים בצינוק: "אפילו נתניהו פחד להתערב"

החדר הקטן במלון המבודד בצפון תימן היה חשוך במיוחד. משה חריר הסיט את הווילון, והשקיף לעבר הגבול הסמוך החוצץ בין תימן לסעודיה. הרקיע היה שחור, ורק הזרקורים של מגדלי השמירה הבהבו בו. חיילים חמושים פטרלו לאורך הגבול הלוך וחזור, וג'יפים צבאיים דהרו במהירות. "מפחיד להתעסק עם החיילים הללו", הרהר לעצמו חריר ונרדם.

לפנות בוקר הלמו דפיקות חזקות בדלת החדר. חריר התעורר בבהלה והציץ מבעד לעינית: שלושה סוכני ביון תימניים המתינו לו מהצד השני. "זהו, הסוף הגיע", הוא הספיק ללחוש לעצמו, לפני שהועמס על הרכב בדרכו אל עבר הבלתי נודע.

משה חריר

תרופה סודית

סיפורו של משה חריר, 72, יליד תימן ואזרח ישראל, מתחיל לפני כארבעים שנה, כאשר החל לנסוע לשליחויות רוחניות בתימן. "יהודים בודדים היו פזורים ברחבי הכפרים, ללא כל מענה דתי ורוחני", הוא חוזר אל הרגע בו הכל התחיל. "באתי במטרה לספק להם את צרכי הדת החסרים, ועל הדרך לנסות להעלות אותם לישראל. חיי היהודים בתימן לא היו קלים, והם סבלו מהתנכלויות רבות שהפכו ליותר ויותר מסוכנות".

העלאתם של יהודי תימן לא הייתה המטרה היחידה לשמה הגיע חריר. "סמוך לקברו של הצדיק רבי שלום שבזי זצ"ל, הקבור בעיר תעז, זורם מעיין פלאי. בקרב יהודי תימן ישנה מסורת כי המים שלו מרפאים כל מחלה, ואפילו הקשה ביותר. בכל ביקור שלי בתימן, הייתי נוסע למעיין, ממלא ג'ריקנים של מים ומבריח אותם לישראל".

זו מסורת מבוססת שעוברת מדור לדור?

"ממש כך. הסגולה היא לשאוב מים לתוך קנקן מכוסה, מבלי לגלות את המים ולהסתכל עליהם. לאחר מכן מרוקנים את המים לתוך עלי, כותשים אותם, ואז מורחים על כל הגוף או היכן שישנם כאבים".

חריר מסביר מדוע כותשים את המים: "על שפת המעיין גדלים צמחים רבים, וכששואבים ממנו מים - הם נכנסים לתוך הקנקן ומתערבבים בו. לפי המסורת אסור לסנן את המים הללו, אלא יש להשתמש עם כל מה שעלה בתוך הקנקן. מהסיבה הזו כותשים את המים עד שנוצרת  מהם תערובת נוזלית".

סביבות המעיין וקבר רבי שלום שבזי זצ''ל (באדיבות מכון ''המאורות'')

אתה עצמך האמנת בסגולה הזו?

"לא רק שהאמנתי, ראיתי במו עיניי כיצד היא פועלת. כשהתגוררנו בתימן, אבא שלי חלה בפתאומיות. הוא היה מרותק למיטה. המצב הרפואי שלו הלך והידרדר מיום ליום, והרופאים לא נתנו לו סיכוי לחיות. הם אמרו לנו שהדבר היחידי שנותר לנו לעשות הוא לחפור לו קבר, וסירבו אפילו להעניק לו תרופות בטענה שזה מיותר. באותם ימים עדיין לא היו כלי תחבורה בתימן, והאחים שלי נסעו במשך שבועיים על חמור כדי להביא מים מהמעיין. הם חזרו הביתה עם קנקן מלא, ואימא שלי כתשה את המים והתחילה למרוח על אבא שלי יום יום. אבא שלי התחיל להתאושש, ואחרי שלושה חודשים הוא קם מהמיטה וחזר לעבודה כאילו כלום לא קרה.

"הסיפור עם אבא שלי לא נגמר", מפתיע חריר. "לימים הוא עלה לארץ, התגורר בבני ברק, ועד גיל 90 לא סבל ממחלות. בגיל 90 גילו לו את מחלת הסרטן בגוף. הרופאים שוב לא נתנו לו סיכוי לחיות, במיוחד לאור העובדה שהמחלה תקפה אותו בגיל מבוגר מאוד. למעשה, הוא חי עד גיל 106".

הכניסה הנעולה לקבר רבי שלום שבזי זצ''ל (באדיבות עמותת 'אהלי צדיקים')

חריר ביקר פעמים רבות בקברו של הרב אבא-שלום שבזי זצ"ל בעיר תעז. בעקבות העובדה כי לא נותרו יהודים בעיר, הוא התקין מנעול בכניסה לקבר. "לא רציתי שהמוסלמים ייכנסו אליו", הוא מסביר. מאוחר יותר שיקמה עמותת "אוהלי צדיקים", בראשות הרב ישראל מאיר גבאי, את מתחם הקבר.

בכל פעם בה ביקר בקבר, לאחר תפילה ארוכה וממושכת שאב חריר מים מהמעיין. את רוב הג'ריקנים, אותם הטיס לישראל, היה נותן לרב שלמה קורח זצ"ל, רבה של בני ברק וזקן רבני תימן בישראל. הרב קורח העביר חלק מהם לתלמידו הרב יהורם יפת, ראש המרכז הרוחני ליהדות תימן "המאורות", וחלק השאיר למקרים רפואיים סבוכים שהונחו לפתחו. "הוא היה מעניק בקבוקוני מים לחולים במצבים רפואיים לא קלים, והם היו מתרפאים. זו סגולה מיוחדת, שלא ניתן לתאר אפילו את הסיפורים הרבים שיש עליה".

הרב שלמה קורח זצ''ל (באדיבות מכון ''המאורות'')

אבוד בתימן

באחד מביקוריו בתימן, שהה חריר במלון קטן בכפר הממוקם בצפון המדינה. בפעם הזו היה עליו לבקר כמעט בכל הכפרים בהם התגוררו יהודים ולשוחח עמם. בכדי שיוכל לנוע בחופשיות, הוא שיחד עובד במשרד הפנים, שהנפיק עבורו תעודת זהות תימנית מזויפת.

לילות ספורים לאחר מכן, הוא נעצר על ידי סוכני המודיעין שהגיעו למלון בו התאכסן. "באותו לילה הם פעלו בשלוש חזיתות שונות", מספר חריר. "הם עצרו אותי, את הנהג שהתלווה אליי, ואת עובד משרד הפנים שזייף לי את תעודת הזהות. את כולנו הובילו למתקן כליאה בעיר הבירה צנעא".

איזה כלא?

"שלא תדע איזה כלא. לדעתי זה גם לא היה כלא רשמי, אלא כלא סודי של אסירים מיוחדים. התנאים בו היו אכזריים מאוד: הם זרקו אותי בצינוק, ללא תאורה, ללא אוורור וללא מזרן. שכבתי על הרצפה, בודד ועזוב, ונתקפתי בפחד עצום".

התעללו בך פיזית?

"למזלי לא, וזה בהחלט היה נס. את הצעקות של הנהג שלי, למשל, שמעתי מדי יום. הם צלבו אותו על אחד העמודים במרתף, והיו מכים אותו יום ולילה. כך הם תחקרו אותו עליי ועל מעשיי. הוא כמעט ולא ידע כלום, אבל הם היו בטוחים שהוא מסתיר מהם את האמת ולכן לא מדבר".

באיזו אשמה נעצרת?

"הם היו בטוחים שאני מרגל ישראלי. בחקירות היומיומיות שערכו לי, החוקרים ישבו מולי ושאלו אותי אינספור שאלות על השב"כ והמוסד. למרות שנכנסתי לתימן עם ויזה אמריקאית, הם קבעו לעצמם עובדה שאני מרגל ישראלי והאמינו בכך. התשובה היחידה אותה עניתי להם שוב ושוב הייתה: אני דורש לראות את הקונסול של ארה"ב".

כמעט מוות

הימים והלילות בצינוק הפכו לסיוט ארוך ומתמשך. "פעמיים ביום היו זורקים לי פרוסת לחם ובקבוק מים, זה היה המזון היחיד שאכלתי. בתוך הצינוק שררה חשיכה מוחלטת, והחום היה מחניק ובלתי נסבל. לאחר מספר ימים הגיע הקונסול האמריקני להיפגש איתי, ובעקבות כך הוציאו אותי מהצינוק והעבירו אותי לתא רגיל".

כמעט מאתיים יום נמק חריר בכלא התימני. "כשהודיעו לי את גזר הדין, חשכו עיניי: נגזר עליי עונש מוות. באותו רגע התחילו לרוץ בי הזיכרונות האיומים אליהם נחשפתי במהלך המאסר, כאשר לא פעם ולא פעמיים ראיתי כיצד אסירים מוצאים להורג באכזריות שעדיף לא לפרט. הצעקות והבכיות אותם שמעתי היכו בי שוב ושוב".

לא ניסית לערב את מדינת ישראל?

"ניסו בשבילי", הוא אומר. "קבוצה של יהודים, אותם העליתי מתימן, נפגשה עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וביקשה את עזרתו. נתניהו הגיב להם במכתב ארוך ומפורט, ובו כתב כי במידה ויתערב זו תהיה הכנסת גול עצמי. הוא הסביר, שבכך הוא כביכול יאשר לשלטונות תימן שאני אכן מרגל ישראלי שמדינת ישראל מנסה כעת לשחרר אותו".

באותם רגעים בהם הבנת שישראל לא תסייע לך, נותרה בך אמונה שתצא חי מתימן?

"הייתה לי אמונה חזקה, כי ידעתי שאני שליח מצווה - והרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים. לא הפסקתי להאמין, גם לא לרגע אחד, שהישועה תגיע ואני אצא מהכלא חי ושלם".

אני חוזר הביתה

במסגרת המסעות שמקורביו של חריר ערכו בעולם למען שחרורו, הם נפגשו עם הפילנתרופ היהודי אדמונד ספרא ז"ל. "כשספרא שמע את הסיפור, הוא יצר קשר עם השלטון התימני, והעביר להם סכום כסף בלתי נתפס תמורת השחרור שלי. הסכום המדויק היה 83 מיליון דולר. כאשר הכסף הועבר, הוחלט פתאום לבצע לי משפט חוזר מתוך מטרה להוציא אותי זכאי".

התחלת להרגיש את החופש?

"בוודאי, אבל ידעתי שיכול לקחת זמן עד שידונו בתיק שלי, ובינתיים עלול לקרות לי משהו לא טוב במאסר. שיחדתי את אחד מעובדי הכלא, שישלוף את התיק שלי מתוך ערמת התיקים שהמתינו למשפט ויניח אותו בראש הערמה. למחרת כבר קראו לי למשפט חוזר, כי למרבה הפלא התיק שלי היה הראשון לאותו היום", הוא אומר בחצי הומור.

כצפוי, גזר הדין העניק לחריר חנינה. הוא יצא ממסדרונות בית המשפט, ונסע במהירות לעבר שדה התעופה בצנעא. "בדרך חזור עוד הספקתי לקחת עמי ספר תורה עתיק שמצאתי באחד הכפרים ולהעלות אותו לישראל", הוא מספר.

אחרי מה שחווית, מן הסתם לא תחזור לעולם לתימן.

"תתפלא לשמוע, אבל יש לי חלום לחזור. ישנם יהודים שעדיין מחכים שנעלה אותם לישראל, וכמובן שאנחנו לא נעזוב אותם לבדם. כך או כך, דבר אחד בטוח: גם אם אחזור, זה יהיה בזהות אחרת, בדויה לחלוטין".