"האמונה היא הדבר היחיד שמוציא אותי מתוך הבור השחור הזה"

"במשך 28 שנים עבדתי במשטרת ישראל כ'מומחית לזיהוי', אבל אף פעם לא חשבתי שזה יגיע גם אליי ויהיה קרוב כל כך", אומרת נעמי עמדי, אמה של שרון חנוכה, צעירה בת 20 שחייה נקטפו באכזריות בפיגוע שהתרחש בקו 18.

נעמי מחזירה אותנו לאחור, אל ימי האינתיפאדה המזעזעת ופיגועי האוטובוסים המחרידים של שנות ה-90 וה-2000. "זה היה ביום ראשון, ה' אדר תשנ"ו, תקופה שזכורה לכולנו כמאופיינת בפיגועי טרור רבים. שרון הייתה חודש לפני יום הולדתה ה-20, בסוף השירות הצבאי, והיא נסעה באוטובוס קו 18 שהיה עליו מחבל מתאבד. כשהאוטובוס הגיע לצומת הרחובות יפו ושרי ישראל, המחבל התפוצץ וגבה את חייהם של 24 בני אדם, ביניהם הייתה שרון, שלאחר מכן הבנתי שהיא עמדה באוטובוס ממש בסמיכות למחבל שנשא על גופו חגורת נפץ במשקל 20 קילוגרם. לא היה לה סיכוי לשרוד.

"שרון הייתה ילדה שאהבה את החיים", מוסיפה נעמי, "בחורה מקסימה וצנועה, עם הרבה חלומות שרצתה להגשים. היא הייתה אומנית בכל רוחה ונשמתה, וגם למדה והתמחתה בתחום במסגרת בית ספר לאומנויות. מכיוון שגם אני חובבת אומנות, היינו יושבות לעתים קרובות ויוצרות ביחד, כשהיא מציגה לי יצירות שלה, מתייעצת ושואלת. כיום, כשאני מסתכלת על היצירות שיצאו תחת ידיה באותן שנים, אני מבינה איזה כישרון גדול היה שם, ואיזה הפסד זה לעולם".

"לממש את הצוואה"

התקופה שאחרי האובדן הייתה קשה מאוד. "הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך את החיים", נזכרת נעמי. "לקח לי זמן להבין ולהפנים ששרון איננה, וכל זאת לצד העובדה שאני ממשיכה את עבודתי בזיהוי במשטרה עוד שלוש שנים, מה שהגביר גם כן את עוצמת הכאב. לאחר מכן פרשתי מהעבודה, והחלטתי שאני הולכת בדרכה של שרון, ומתחילה לעסוק באומנות וביצירה, כאשר הכל מתממש מתוך נקודת המבט הייחודית שהייתה לה, שרואה סביבה רק טוב ומנסה להאיר. הרגשתי שבכך אני כביכול מממשת את הצוואה שלה".

לנעמי יש גם יצירה שהיא מרגישה אליה קשר מיוחד. זוהי תמונה שצוירה בהשראת הפסוק: "קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשום השם ציון (ישעיהו נ"ב, ח')". "התמונה הזו המלאה באור גדול, מבטאת את הגאולה שתגיע בעזרת השם בקרוב", מסבירה נעמי, "היא מבטאת את הצמיחה שלנו כעם, ואת האור שיפציע ויאיר לכולנו את החושך".

מאיפה את שואבת את הכוח להמשיך ליצור אחרי כזה אסון?

"למדתי זאת מאבי שהגיע מעיראק עוד בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כבחור צעיר ויתום, אך התקווה לא עזבה אותו לרגע וכך גם הכמיהה – לזכות להיות חלק מתחילת הגאולה ומבניין ירושלים. אבא חינך אותנו לאהוב את הארץ ואת הקהילה, לעשות וליצור כל הזמן. הוא עבר את פרעות תרפ"ט כאשר התגורר בעיר העתיקה, אך עם כל הקשיים והסבל, המשיך אור האמונה להחזיק אותו, והוא תמיד נהג לומר: 'ה' יתברך נותן לנו עוד שיעור לחיים'. בנוסף, עשינו כמה וכמה פעולות הנצחה מיוחדות לזיכרה של שרון, והן חיזקו אותי ונתנו לי המון כוח.

"בכלל, אחרי הפיגוע התקרבתי עוד יותר לבורא עולם, והאמונה היא הדבר היחיד שמוציא אותי מתוך הבור השחור הזה, ועוזר לי להבין ששרון עשתה את התיקון שלה בעולם הזה. היא סיימה את מה שמוטל עליה בצורה הטובה ביותר, ואין לה עוד מה לחפש כאן.

"בדיעבד אני יכולה לומר שהיו כל מיני רמזים על כך ששרון כביכול הרגישה שעומד לקרות משהו. כך למשל בתקופה שלפני הפיגוע היא התעסקה רבות עם נושא המוות, היא גם ציינה זאת ביומנים שלה, ובנוסף – התחזקה מאוד ביהדות. אמנם אני באה מבית דתי וזהו גם החינוך שנתתי לילדיי, אבל שרון התחילה במנהגים שלא הקפדנו עליהם בבית. כיום אני יודעת בצורה ברורה ששרון נמצאת במקום הכי טוב שיש, וגם ממנו היא ממשיכה להאיר את העולם, יחד עם כל הנשמות הקדושות שנהרגו לאורך כל ההיסטוריה היהודית".

כמו עוף החול

ובכל זאת, אין רגעים של קושי?

"בוודאי שיש רגעים של קושי ומשבר, אבל אני מאמינה בכך שהמעידות והקשיים נועדו כדי להחזיר אותנו לחיים חדשים – לעזור לנו לעשות 'ריסטארט', לחשוב מחדש ולהתקדם בדרך הנכונה. בזכות כל התובנות האלו אני מצליחה להפריד ביני לבין שרון, להבין שהיא עשתה את שלה, וכעת נותר לי לעשות את שלי – להמשיך להעביר את המסר הזה של האמונה לילדים ולנכדים".

באחת השנים האחרונות הוזמנה נעמי להשתתף בפרויקט "עדים במדים", במסגרתו עברה שבוע של השתלמויות ב'יד ושם', ולאחר מכן יצאה במשלחת מיוחדת לפולין, שם התבקשה, יחד עם חברי המשלחת האחרים, לשוחח ולהסביר על הסיפורים האישיים שלהם, דווקא בעודם עומדים במחנות המוות.

"הגעתי כדי לחזק, ויצאתי מחוזקת", היא אומרת. "ביקרנו במקומות הכי קשים שיש וראיתי בהם את הדברים הכי נוראיים, אך גם שמעתי ניצולים שסיפרו איך שניצלו מהתופת ואף הקימו משפחה, כשהם מדגישים שזהו הניצחון הפרטי שלהם - שהם ממשיכים לחיות, ולא עוצרים.

"כיום אני מאמינה שזהו הניצחון האמיתי, וזו גם הסיבה שכאומנית הסמל הבולט ביותר בציוריי הוא עוף החול, וזה לא במקרה. בדיוק כמו עוף החול שצומח מן האפר, כך גם ביהדות – דווקא כשנמצאים במקום הכי נמוך וחשוך שיש, דווקא מתוך המשברים הגדולים, ניתן לקבל אנרגיות של כוח וצמיחה מחדש, כדי ליצור עולם טוב יותר, ולהמשיך להאיר אותו תמיד".