"הדירה שמעלינו נפגעה, כך גם הדירה שמתחתינו, אך ביתנו נותר ללא שריטה"

"ראינו בחוש איך שהקב"ה מכלה את חמתו על עצים ואבנים, זכינו בשמירה עליונה", אומר הרב משה וובר, אשר יחד עם אשתו שושי משמש כשליח חב"ד בעיר דניפרו שבאוקראינה. את דבריו הוא מכוון לנס שהתחולל בשבת האחרונה, כאשר ביתו נפגע באופן ישיר מטיל רוסי, אך באורח נס לא ארע לו שום נזק.

"כבר 27 שנים שאנחנו כאן. עם פרוץ המלחמה עזבנו לתקופה קצרה, אך זה לא היה כדי לברוח", מסביר הרב וובר, "באותה תקופה ממש חיתנו את בננו בארץ, וממילא נדרשנו לטוס. אז נשארנו בארץ עוד קצת, ואגב, מאז ועד היום זכינו לחתן עוד שני ילדים ברוך ה'".

אבל מרגע שהם שבו לדניפרו, הם ממשיכים בשליחותם ביתר שאת, כאשר דואגים ליהודי הקהילה, ובמקביל מנהלים את ארגון 'כולל תורה' שמאחד תחתיו כ-5000 תלמידים ותלמידות מכל רחבי ברית המועצות לשעבר, אשר מקבלים מהם בקביעות תכנים מסודרים ללימוד תורה, עם מלגות ופעילויות שונות. "זהו פרויקט שמאפשר לכל התלמידים ללמוד בקצב אחיד ומסודר, לאחר שלא זכו לכך במשך שנים רבות תחת המשטר הקומוניסטי", מסביר הרב וובר.

ימי מלחמה

מה עובר בתקופת המלחמה על תושבי המקום?

"השליחות שלנו ממשיכה ממש כרגיל, שכן רוב יהודי הקהילה אינם יכולים לעזוב את המדינה, בפרט גברים בגילי 20-60 שחייבים בגיוס. בני הקהילה היהודית חוששים להתגייס – גם בשל היעדר תנאים רוחניים בצבא, וגם בשל הסכנה הגדולה, ולכן אין להם אפשרות לחצות את הגבול. ממילא יש משפחות יהודיות רבות מהקהילה שנעזרות בפעילות שלנו, מבקרות בבית הכנסת, שולחות את ילדיהן למוסדות, מתארחות אצלנו, ועוד.

"האווירה לא פשוטה", מבהיר הרב וובר, "יש אזעקות כל היום – מבוקר ועד ערב, ומערב עד בוקר. צריכים להבין שבשונה מהאזעקות מהארץ, באוקראינה אין פילוח מדויק של אזורים, ולכן בכל פעם שמשוגר טיל – האזעקות נשמעות בכל רחבי המדינה. אין לנו ממ"ד וגם לא מקלטים, אבל כשהמצב רציני אנו מקבלים בדרך כלל התרעות פנימיות, ואז אנו משתדלים לרדת אל קומת החנייה, ולהישאר שם.

"באופן כללי השגרה נמשכת כרגיל, אבל כמובן שאין שגרה אמיתית, כי האזעקות יכולות לתפוס אותך בכל מקום. בנוסף, רבים מבתי העסק סגורים, וגם אלו שפתוחים נתונים כל הזמן בסכנת סגירה בעקבות הישמעות האזעקה. אתה יכול ללכת לבנק או לסופר, אך עוד לפני שאתה מקבל שירות, נשמעת אזעקה ומאותו רגע ברור שכל התוכניות משתבשות. כך שאי אפשר באמת לקיים חיי שגרה".

אתם מפחדים?

"לא, כי התרגלנו לכך. בפרט שהיחס כלפי הטילים והאזעקות הוא די סקפטי, כי אתה לא באמת מאמין שמכל אוקראינה הענקית זה יגיע אליך, אבל כשזה מגיע אליך לתוך הבית, ופוגע ישירות בבניין בו אתה מתגורר, זה כבר קשה. ממש קשה".

(הקעמפ שהתקיים השבוע בפולין (צילום רפאל וילנסקי

"ללא שום נזק"

מה התרחש בשבת האחרונה? שיערתם שעומדת להיות התקפה על האזור שלכם?

"חזרנו לדניפרו ביום שני האחרון, לאחר שהייה בפולין במסגרת מחנה קייט שארגנו ל-25 ילדות שליחות מרחבי אוקראינה. כשהגענו הביתה שמענו מהשכנים שלאחרונה הכל רגוע והאזור שלנו היה שקט, זאת בשונה מקייב השכנה וחרקוב, שבהן נשמעים פיצוצים כל הזמן. לקראת שבת התכוננו כרגיל ואף הזמנו לביתנו אורחים. במשך הלילה היה מאוד לא רגוע, ועד השעה שלוש וחצי לפנות בוקר נשמעו כל הזמן פיצוצים בלתי פוסקים, עד שבשלב מסוים החלטנו להתפנות ולרדת אל קומת החנייה, בחושך גמור, כשהדי הפיצוצים נשמעים ברקע, ואתה מבין שהפעם זה רציני וקרוב.

"היה מפחיד, אך לרגע לא העלינו בדעתנו שהטיל יתפוצץ בבניין שלנו. אנו מתגוררים באזור של בתי מגורים, אין אצלנו מפקדות ביטחוניות או אזורים שעלולים להיות מותקפים. מאז פרוץ המלחמה לא נפל אצלנו אף טיל, ולא הייתה שום סיבה לחשוש מכזה תרחיש.

"אבל אז, אחרי שכבר היינו ברחוב, נשמע 'בום' עוצמתי שגרם לכל הבניין לרעוד, ודווקא הוא הגיע ללא שום אזעקה, מה שאומר שרבים מתושבי הבניין שהתפנו קודם לכן, כשנשמעו האזעקות, כבר הספיקו לעלות אל בתיהם, ואכן נפגעו מהטיל. לצערנו, כתוצאה מהפיצוץ נהרגו שני בני אדם ונפצעו עוד עשרות. אנחנו מכירים את האנשים, ומאוד כואב לנו עליהם, אבל הנס הגדול הוא שלדירה שלנו לא קרה שום דבר. הדירה שמעלינו נהרסה לגמרי, כך גם הדירה שמתחתינו. הבניין כולו נפגע, ובדירות רבות ניזוקו מערכות המים והחשמל, אבל אצלנו לא נראתה אפילו שריטה.

"כך, בעוד שתושבים אחרים מהבניין מפונים למקומות חילופיים, המשטרה בדקה את הדירה שלנו, והודיעה שאנו יכולים לחזור, כי פשוט לא ארע שום נזק".

איך אפשר להסביר את זה?

"באמת שאני לא יודע. זהו נס שאין לו שום הסבר טבעי. עמדנו למטה, עם ילדינו, כולנו לבושים בפיז'מות, מסתכלים על האש שבוערת במרומי הבניין שלנו, ולא מצליחים לעכל את מה שקרה. הרגשנו ממש הגנה שמימית, וכמובן שהלכנו לאחר מכן לבית הכנסת שלנו לתפילת שחרית, כדי לברך הגומל. לאחר מכן חזרנו הביתה כהרגלנו, עם אורחים שיתארחו אצלנו בסעודת שבת".

לדברי הרב וובר, הם זכו גם לקידוש ה' גדול, שכן בזמן שעמדו מחוץ לבית, הגיעו למקום כלי התקשורת האוקראינים, וביקשו לראיין אותם ולשמוע על ההצלה. "הסברנו להם ששבת ושאנחנו לא יכולים להתראיין, והיה ניכר שזה מרתק אותם מאוד. בכלל, אנחנו פוגשים בסביבה כל הזמן אנשים שאינם נמנים על הקהילה, וכולם אומרים לנו: 'בעצם זה שאתם נשארים כאן ולא עוזבים, אתם מחזקים את כולנו, כי אנחנו יודעים שאם אתם כאן – אפשר להרגיש ביטחון'".

ובאמת, אחרי מה שארע והבניין שנפגע, לא חולפת המחשבה לעזוב?

"בשום פנים ואופן לא. אנחנו רואים את הניסים סביבנו כל הזמן, ומבינים איך שהשליחות היא זו ששומרת ומגנה עלינו. ואף יותר מזה – החוויה המצמררת שחווינו בשבת רק חיזקה אותנו ואנחנו מתכוונים להישאר פה עד ביאת המשיח, להפיץ אור של יהדות ובעזרת ה' לדאוג ליהודי המקום ככל שביכולתנו".