פרשת מטות-מסעי: כשהקריעה של השבטים מובילה לריפוי ולחיבור

בפרשת "מטות" מובא הסיפור המפורסם על בני גד ובני ראובן.

השבטים גד וראובן פונים למשה רבנו ואומרים לו שהמקום שבו הם נמצאים עכשיו, מעבר לירדן, הוא מקום טוב מאוד למרעה. יש לנו הרבה צאן ובקר, הם אומרים, ולכן היינו רוצים להישאר כאן, במקום להיכנס לארץ. משה, בתגובה, פונה אליהם ברגישות ובתקיפות, ומחדד את עמדתו בצורה ברורה. משה אף משווה את מעשיהם - במידה מסוימת – למרגלים שהניאו את בני ישראל מלהיכנס לארץ.

בני גד וראובן משיבים ומבטיחים למשה: לא רק שנילחם עם יתר השבטים, אלא אף נהיה החלוצים בחזית הקרב. רק לאחר שנכבוש את הארץ והיא תחולק, נחזור אל משפחתנו שמעבר לירדן. משה מקבל את דבריהם, אולם הוא מחדד שהוא מסכים לאמור רק בתנאי שהם יעמדו בהבטחה שלהם.

נשים לב למילים: "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר ל"ב, ט"ז). "ויגשו אליו". יש כאן צעד של קרבה – הם מתקרבים אל משה לפני שהם מדברים. ההתקרבות הזו מדגישה את הרצון להראות אכפתיות ותחושת קשר אמיתי. הם לא עומדים במרחק ומשתלחים בשיח קר – הם מתקרבים, מדברים באופן אישי. ההתקרבות הזו אינה רק פיזית אלא גם מנטלית – הם מבססים את שפת האמון ביניהם.

חשוב מאוד לגשת לאדם לפני שמתחילים לדבר אליו.

לשון דומה אנו יכולים לראות בתחילת פרשת ויגש. כשיהודה מתקרב אל יוסף, שבאותו זמן הוא לא ידע שזהו יוסף אחיו, כותבת התורה "ויגשאליו יהודה". יהודה התקרב אליו כדי להסביר לו את הסיטואציה ואת הרגישות המשפחתית, שאם הוא לא יחזור עם בנימין לאביהם, אביהם עלול למות מצער.

יש דמיון מסוים בין שתי הפרשות. בשתיהן ה"ויגש" מבטא אחריות וערבות הדדית. יהודה לוקח אחריות על ההבטחה שהוא נתן לאביו – לשמור על בנימין, ובכך הוא מבטא את הערבות ההדדית בין השבטים, ובצורה דומה, בני גד וראובן "לוקחים אחריות" על כיבוש הארץ, ומציעים הצעה שמבטאת את הערבות בין כלל השבטים.

משה "מאשים" את בני גד וראובן שהם כביכול נוטשים את האחים שלהם, בדומה למה שהאחים עשו ליוסף, אולם גד וראובן מבהירים את עמדתם – אין כאן נטישה של האחים, ואין כאן חלילה רפיון מלהיכנס לארץ – להיפך. אנחנו נהיה החלוצים.

לאחר שמשה ובני גד ובני ראובן סכמו ביניהם, כותבת התורה דבר מעניין מאוד. עבר הירדן ניתן לא רק לראובן וגד שיזמו את הבקשה, אלא גם לחצי שבט מנשה, שכלל לא היה מעורב במשא ומתן הראשוני. "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁהבֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן" (במדבר ל"ב, ל"ג).

משה אומר: ראובן וגד, אתם לא תהיו השבטים היחידים בצד הזה של הירדן, אלא גם חצי שבט מנשה יהיה כאן איתכם. לכאורה, לא נראה ששבט מנשה, או חלקים ממנו, ביקשו להישאר מעבר לירדן. מדוע משה עשה זאת? למה הוא צירף לראובן וגד חצי משבט מנשה?

הרמב"ן על פסוק זה כותב שזה עניין "טכני": "מתחילה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חילק הארץ לשני השבטים, ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם וביקש מי שירצה להתנחל עמהם. והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם".

הנצי"ב מוולאז׳ין בספרו "העמק דבר" (דברים ג', ט"ז) כותב ששבט מנשה נשלח לסייע לבני גד ולבני ראובן ברוחניות. "דבשביל שראה משה רבנו דבעבר הירדן כוח התורה מעט… על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כוח שלהם".

המדרש מעמיק בזה יותר והוא מגלה לנו, שחלוקת נחלת שבט מנשה לשניים היא בעצם עונש עבורו: "לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרוע בגדיהם, על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין, לפיכך נקרעה נחלתם, חציה בארץ וחציה מעבר לירדן" (פסיקתא זוטרא, מטות, עמוד ק"מ).

הדגש בפסוק לפיו שבט מנשה הוא "שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף", נועד להזכיר לנו את מעשיו של מנשה כשנשלח על ידי אביו להחביא את הגביע באמתחתו של בנימין, ובכך הביא את האחים לקריעת בגדיהם ("וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם" – בראשית מ"ד, י"ג. עיין רבנו בחיי שם ובעוד מפרשים, שמנשה היה זה שהחביא את הגביע באמתחת בנימין). לדברי המדרש, חלוקת נחלת מנשה לשניים היא מעין עונש במידה כנגד מידה, על הצער שגרם יוסף לאחיו באמצעות מנשה עד כדי קריעת בגדיהם.

מעבר לעצם דברי המדרש הממחישים את עומק חשבונות שמיים, רואים אנו כאן דמיון נוסף בין שתי הפרשות. מגמתו של יוסף בהחבאת הגביע הייתה חשיפת הערבות ההדדית שבין האחים, בכדי להביא את שבטי ישראל לאיחוד מחודש. יוסף עשה תרגיל שמהותו מבחן לאחים, האם הם מוכנים עוד פעם לנטוש אח. קריעת בגדיהם של האחים על כך שאח נוסף נלקח מהם, הייתה רק "אשליה", שכן דווקא קריעה זו היא שחשפה את הקשר הפנימי בין האחים – והיא שהביאה לאיחוד מחדש של כל האחים יחדיו.

במבט חיצוני, משה לכאורה "קורע" כאן את שבט מנשה, אך גם קריעה זו היא רק אשליה – שכן דווקא העובדה שמשני עבריו של הירדן יושבים בני אותו השבט, היא זו שתאפשר את חיבור שני עברי הירדן, כך שהיושבים בשני צדדיו - יראו זה בזה את אחיהם.

נרחיב בזה יותר.

היכן מנשה נולד, ולמה הוא קיבל את השם "מנשה"?

יוסף קרא את שם הבכור מנשה: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נ"א). המילה "נשני" משמעותה שכחה. יוסף אומר שלידת מנשה אפשרה לו לשכוח את כל ההיסטוריה המשפחתית הכואבת (רד"ק: "כי נשני - כל כך נתן לי עושר וכבוד, עד כי השכיחני את כל עמלי שהיה לי משנמכרתי". רלב"ג: "כי נשני... רוצה לומר: שִכַּח אותי השם כל מה שעברו עלי מהתלאות, ושִכַּח אותי את כל בית אבי, כי מרוב הטובה שחנן אותי, לא תדאג נפשי לְדָבָר מזה").

בעיניו של יוסף, מנשה הוא הילד שדרכו אלוקים אפשר לו לשכוח את כל הכאב. מנשה מייצג עבור יוסף את היכולת לחיות חיים שלא מוגדרים על ידי כל הכאב של מה שעשו לו האחים שלו.

משה בוחר בשבט מנשה להיות מחולק, משום שמנשה נראה כמו השבט שיכול לחבר בין האחים. שבט מנשה מייצג את היכולת לא להיתקע עם כל הריבים של העבר אלא להיפך – הכלה של כל מצב ומבט קדימה. כאן, כאשר מעשי ראובן וגד מאיימים שוב לקרוע את השבטים, משה משתמש במנשה שישמש כדוגמא עבור כולם.

מנשה הולך להיות השבט שיזכיר לכל השבטים: שבני גד וראובן לא עזבו אתכם, הם לא נטשו אתכם, כולנו אחים. אתם לא צריכים להחזיק טינה כלפי ראובן וגד, כולנו משפחה אחת. הכאב מהעבר, מכירת יוסף, כל הריבים והקנאה בין האחים, אנחנו לא צריכים לחיות בסיפור הזה יותר. מנשה מלמד אותנו לדורות, שגם אם שאנחנו מחולקים – אנחנו עדיין אחים.

אגב, אף היכן לא יודע היכן מקום קבורתו של משה, אולם כן יש נקודת ציון מסמוך למועד פטירתו – הר נבו. "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ". "נבו" היא עיר שבני ראובן בנו מעבר לירדן (במדבר ל"ב, ל"ח).

אולי, משה איכשהו נטמע בתוך השבטים האלה שמראים את המחויבות לאחים שלהם, כי במקום שיש ערבות הדדית ויכולת הכלה – שם משה נמצא.