אביטל שינדלר: "בעלי נוהג לומר 'אם החיים ישובו למסלולם, לשם מה עברנו את מה שעברנו?'"

"כמעט שנתיים חלפו מאז שעמיחי נפצע, ולפעמים נדמה לי שהתחלנו להסתגל למצב החדש, אלא שאז מתרחשים דברים שמזכירים לי שהחיים לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו", אומרת אביטל שינדלר, אשתו של עמיחי שהגן על משפחתו בגבורה בביתם בכרם שלום, כאשר פרצו המחבלים לבית בשמחת תורה תשפ"ד. עמיחי נפצע באורח אנוש, ואף איבד באותה תקרית את ידו.

"כך היה בשבוע שעבר, כשהתחלנו להתכונן לאירוע החלאקה של הבן הקטן שלנו שיחול בעוד כחודש", מספרת אביטל, "עמיחי ציין את רצונו לגזור תלתל, ופתאום קלטנו שהוא בעצם לא יכול לגזור, שכן יש לו רק יד אחת, וגם היא מוגבלת. עמיחי לא חשב לוותר, ובמפגש הבא עם המרפאה בעיסוק הוא ביקש ממנה שתלמד אותו לגזור. הצטיידנו במספריים מיוחדים, ובעזרת ה' הוא יעשה את זה, אבל זה החזיר אותי שוב לנקודת המוצא, ולהבנה שההתמודדות הולכת ללוות אותנו גם בעתיד, או כמו שעמיחי נוהג לומר: 'אם החיים ישובו למסלולם, אז לשם מה עברנו את מה שעברנו?'"

התמודדות משותפת

אביטל היא אישה מלאת שמחת חיים ומעוררת השראה, מה שניכר לאורך כל השיחה. "אנחנו נמצאים כאן כדי לגדל את ילדינו בשמחה, ולהמשיך לחיות חיים משפחתיים מלאים", היא מסבירה, "המשפחה שלנו לא התמוטטה בעקבות הפציעה, אנחנו חזקים וגם הילדים מגלים הרבה מאוד חוסן. אבל לצד זה, ברור שבשל המצב יש לא מעט התמודדויות – גדולות וקטנות.

"הפעם הראשונה שהתחלתי לקלוט שההתמודדות של עמיחי שייכת גם לי הייתה בבית החולים, כשלושה שבועות אחרי הפציעה. עד אז עסקתי בעיקר בהישרדות, אבל באותו זמן מצבו של עמיחי השתפר מעט, והרשיתי לעצמי להיות עם הילדים בבית במשך זמן רב יותר. פתאום קלטתי עד כמה שהתפקיד דורש ממני, שכן מוטלת עליי המשימה לתווך להם את הסיטואציה יחד עם דאגה להמשך שגרת החיים הנורמטיבית שלהם ושליחתם למקומות הלימוד החדשים, לאחר שפונינו מהבית. כל זאת לצד העובדה שבכל רגע אפשרי אני על יד בעלי בבית החולים, דואגת לו ומטפלת בו.

"באותו זמן הרגשתי שאני רוצה יותר מכל לשוחח עם נשים כמוני, כדי שנוכל לחלוק את התחושות ולתת זו לזו עצות וכוח. ניגשתי לעובדת הסוציאלית בבית החולים ושאלתי אם יש קבוצות תמיכה לנשות פצועים. היא השיבה לי שאין, וגם הסבירה שישנה קבוצת תמיכה לפצועים, ועוד קבוצות לתמיכה במשפחות, אך עד היום אף אחד לא העלה בדעתו ליזום קבוצה לנשים.

"באופן אישי זה אכזב אותי", אומרת אביטל, "חשבתי לעצמי שיש כל כך הרבה אנשים מסביב שמחבקים אותנו ומנסים לדאוג לנו לכל מה שאנו צריכים, הם עושים מעל ומעבר ובאמת שלא חסר לנו כלום, אבל כל האנשים הטובים האלו לא באמת מצליחים להבין מה שאני עוברת. כמה שהם יעטפו ויחבקו, זה אף פעם לא יהיה חיבוק מדויק.

"זוהי הסיבה שכל כך שמחתי כשזמן קצר לאחר מכן נודע לי שנפתחה קבוצת פייסבוק – 'פורום לנשות פצועים'. שוב ושוב הועלו בה הודעות של חברות הקבוצה בנוסח: 'אין לי מקום אחר שיבינו אותי, אז אני כותבת פה...'. ואנחנו באמת הבנו, כי גם אם מישהי מתמודדת עם פציעה שונה וחוויה אחרת, התחושות הן אותן תחושות, ואת לא צריכה להתאמץ כדי להבין, כי את בעצם חווה את אותו דבר".

ומה באמת עובר על נשות הפצועים?

"מדובר בהתמודדות מאוד גדולה שמתחילה עוד במהלך האשפוז, כאשר האישה נדרשת לחלק את זמנה בין הילדים בבית לבין בעלה. אחד הקשיים הבולטים הוא שאין לה את מי לשתף בהתמודדות, כי הבעל, שהיה תמיד הפרטנר שלה, הפך בעצמו למתמודד שצריכים לתמוך בו.

"גם אחרי שהוא משתחרר וחוזר הביתה – אף פעם החיים לא באמת חוזרים לקדמותם. לעיתים יש קטיעות, כיסא גלגלים או נכויות שונות, יש פצועים שמוזנים דרך צינורות, יש שהשמיעה או הראייה נפגעות, ועוד מוגבלויות שונות. גם כשהפציעה קלה יחסית, שגרת החיים לא חוזרת, כי דווקא אז יש ציפייה שהבעל יחזור להיות חלק מהעשייה, אך הוא לא מתאקלם, שקוע עדיין בקשיים.

"כשמדובר בפציעות נפשיות זה לעיתים קרובות אפילו קשה יותר, כי רואים אדם שחוזר הביתה ואפילו הולך לעבודה, אך בבית הוא קורס ולא מרגיש חלק מהמשפחה – זה מתבטא בשיח בין הבעל לאשתו, כשהיא צריכה לדבר בזהירות כדי לא לפגוע בו ולמצוא את המילים הנכונות שיעזרו לו לחזור לחיים, וכן גם בחוסר אנרגיה, ואפילו בצורך בשקט וקושי עם התמודדות של רעש הילדים.

"אחד הדברים המיוחדים בקבוצה שלנו הוא הניסיון לשמור על אופטימיות, ולראות טוב. כחלק מכך התחילה מישהי בהנהגה קבועה – לכתוב מידי יום חמישי משהו חיובי – עין טובה על דבר מה שקרה השבוע. מהר מאוד גילינו שבתוך כל ההתמודדויות קורים גם דברים טובים, אפילו שנראים קטנים או בנאליים כלפי חוץ, אך עבורנו הם הופכים למרגשים. כמו: 'בעלי קם ולקח את הילדים לגן', או 'הייתי מרוקנת מכוחות, ובכל זאת עזרתי לשכנה', ועוד ועוד. מרגש לראות שחברות הקבוצה באמת מחפשות את הטוב, ומנסות בכל הכוח לשמור על אופטימיות".

בפגישה עם ח"כ מיכל וולדיגר, כחלק מהפעילות למען נשות הפצועים

הקהילה מתרחבת

"פורום נשות הפצועים", שהחל כאמור מקבוצה קטנה בפייסבוק, הלך וגדל, וכיום הוא כולל כ-500 נשים. "אך אם תשאלו אותי", אומרת אביטל, "זה אפילו לא טיפה מן הים, כי הפוטנציאל מבחינתנו הוא 5,000, ועדיין לא הגענו אפילו לעשירית. אחד הדברים המעניינים הוא שנשים רבות מצטרפות אלינו כיום ומספרות 'בעלי נפצע בשמחת תורה תשפ"ד', או 'הוא נפצע לפני שנה', ומסתבר שהן כלל לא ידעו על קיומנו באותו זמן, וזה חבל לנו מאוד, כי כל המטרה היא לעזור ולהיעזר.

"אבל רוב הנשים מצטרפות אחרי חודש או חודשיים מהפציעה. בתחילה הן פשוט עסוקות באשפוז ובטיפול, אולי גם מרגישות קושי להפוך לחלק ממשפחה של פצועים, אך לאחר שהן מעכלות קצת את מה שקרה, אנו בדרך כלל פוגשות אותן אצלנו".

נשות הפצועים בפעילות בכנסת

לפני מספר חודשים, כשהבינה אביטל את היקף הקבוצה ומתוך הנחה שהיא רק תלך ותגדל, היא החליטה לעשות מעשה ולהפוך אותה לעמותה. "זו הייתה משימה שלוותה במאמצים רבים שלי ושל נשים נוספות שתמכו בי. כי כולנו נשות פצועים שמתמודדות ביומיום עם אתגרי הפציעה, והקמת העמותה הוסיפה לנו עול נוסף של בירוקרטיה ואישורים, כל זה מעבר למטלות הרבות שמוטלות עלינו גם ככה. אבל עשינו את זה מתוך הכרה בצורך, ומתוך רצון להגיש את הסיוע דווקא לנשים, ברגעים שהן הכי זקוקות לו".

אז מה מציעה העמותה?

"אנו ממשיכות לנהל את קבוצות השיתוף, ובנוסף צירפנו גם ימי כיף ונופשים – באופן נפרד לאימהות ולבני המשפחות. בהמשך גם עברנו לעסוק במיצוי זכויות ברמה הפשוטה והפרקטית ביותר, כי יש זכויות רבות שנשות פצועים כלל לא יודעות עליהן, ומכיוון שהעומס בימים אלו על משרד הביטחון עצום, העובדות הסוציאליות מטעמו לא מספיקות לתת מענה למשפחות הרבות. אנחנו פועלות לשם כך בכל חזית אפשרית, ואף מגיעות לכנסת, מדברות על הנושא ומנסות לפעול, כי הצרכים רבים וברור שיש צורך להרחיב את המעטפת, כדי לדאוג לפצוע ולמשפחתו".

כאישה שבעצמה מתמודדת, לא קשה לך להיחשף לקשיים של נשים נוספות?

"כן, קשה לי", משיבה אביטל בכנות. "קשה לי עם המצב העכשווי בו אני אמא לשישה ילדים וגם אישה לקטוע יד, אנחנו עדיין מפונים ולא חזרנו לביתנו בכרם שלום. לא קל לצאת מתוך זה ולדאוג לאחרים, אבל אני מרגישה שבורא עולם נותן לי את הכוח ומסמן לי: 'זה התפקיד שלך'. בכל דבר שאני מנסה לעסוק, בין אם בתחומי התרומה או הייעוץ, אני פוגשת את הדמויות הנכונות שבאמת רוצות לעזור ולתמוך, כשהן מבינות את החשיבות. מתוך כך התוכניות יוצאות לפועל, ואני מבינה שאני באמת צריכה להיות כאן, בתוך העשייה הזו".

אביטל ונשות העמותה בפגישה עם מיכל הרצוג, רעיית נשיא המדינה

צמיחה מתוך כאב

עד למלחמה עסקה אביטל בשילוב בעלי צרכים מיוחדים בעולם התעסוקה, כשהתוכנית הייתה לעשות הסבה מיד אחרי שמחת תורה ללימודי עבודה סוציאלית. "זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה בקרוב", היא מציינת. "בחודש הבא אנו עומדים לחזור הביתה לכרם שלום, ולהתחיל לנחות בחזרה למציאות החיים. זה כשלעצמו פרויקט לא קל, כי כל דבר במושב מזכיר לנו את המאורעות הקשים. אבל גם לי וגם לעמיחי ברור שכל הניסיון הזה הגיע כדי להפוך אותנו לטובים יותר מכפי שהיינו, וזו גם הסיבה שאנו חוזרים – להמשיך לצמוח ולהפריח".

מאיפה הכוחות הנפשיים שמאפשרים לך לפעול בכל כך הרבה חזיתות?

"תמיד הייתי טיפוס של עשייה, אבל ברור לי שאם לא היינו מתמודדים במשך השנתיים האחרונות עם מה שעברנו, כנראה שכוחות החיים שיוצאים ממני כיום לא היו יוצאים בכזו עוצמה. כפי שאני אומרת תמיד לנשים שאני משוחחת איתן: 'כשאדם עובר ניסיון, הוא עלול ליפול ולהישבר, אבל אם  הוא בוחר לצמוח ממנו, הצמיחה תהיה בהכרח משמעותית'.

"אגב, אלו לא רק התחושות שלי, ואני שומעת מעוד הרבה נשים נוספות שדווקא לצד הקושי וגיוס הכוחות, הן מצליחות להכיר בעצמן חלקים שלא נחשפו עד היום. זה לא שאנחנו מלאכיות, אך בהסתכלות הכללית אני מרגישה שיש הרבה נשים שהניסיון הזה גידל אותן".

ויש לאביטל גם מסר, דווקא לאנשים שרוצים לעזור ולתמוך, אך לעיתים חשים שלא ממש מבינים מה שעובר על המשפחות. "חשוב שיכירו ראשית כל בכך שפציעה היא תהליך שמשתרע על פני זמן רב, לפעמים אפילו שנים, ולוקח זמן עד שבן אדם מצליח לעכל, להשלים עם המצב החדש. גם אם נראה לכם שכלפי חוץ הוא חזר לעצמו, ההתמודדות בוודאות נשארת, והיא ממשיכה להיות קיימת. במשך כל הזמן הזה, אשתו ובני המשפחה גם כן מתמודדים, ולכן כל מילה של שימת לב והתעניינות, מתקבלת בברכה ובהמון תודה.

"זה לא מוזר אם תגיעו לבקר עם עוגה או שתשאלו אם צריכים עזרה עם הילדים, אפילו אם עבר זמן רב מהפציעה. הצורך עדיין קיים, ועצם זה שאתם מתעניינים, תומכים ועוזרים – נותן הרבה כוח. זו גם הזדמנות ליידע כל אישה שמתמודדת בקיומה של העמותה שלנו. כי אנחנו כאן כדי לעזור, והשאיפה הגדולה ביותר שלנו היא פשוט להיות כאן בשביל אחרים".