מוסא ברלין: "כששמענו שיש פצועים במירון חשבנו לנגן שירי תפילה, אך כששמענו שיש הרוגים החלטנו להפסיק לנגן בכלל"

"אתה יודע", אומר בקולו הנעים והרגוע משה (מוסא) ברלין, 86, נגן הכליזמר המוכר בישראל, "למעלה מ-70 שנה שאני עולה למירון בל"ג בעומר, ולמעלה מ-60 שנה שאני מנגן שם, ופשוט אי אפשר לתאר במילים את השינוי שההילולה הזו עברה. במשך עשרות שנים, הנגנים היחידים שהיו על ההר בל"ג בעומר היו שלושה – אקורדיון, אני ותופים. היינו עומדים ברחבה של הציון, והכל היה מאוד אינטימי. היינו מכירים רבים מהרוקדים, מי שרצה ניגון מסוים היה מבקש וגם ידענו שאנשים מסוימים מחכים לניגונים מסוימים. שום דבר לא היה מאורגן, הכל היה מאוד פשוט ועממי.

"התחלתי לעלות למירון בל"ג בעומר ובז' באדר כשנה אחרי הבר מצווה, ועשר שנים לאחר מכן התחלתי לנגן שם. בשנים הראשונות אברום סגל ז"ל ניגן איתי עד שהתבגר, ובשלב מסוים החלפתי אותו. לפני כעשרים שנה התחילו להגיע נגנים נוספים, וזה רק הלך וגדל עם הזמן. המסורת הייתה, עוד לפני שהתחלתי לנגן במירון, שאחרי שמתעייפים מהניגונים והריקודים בחצר הציון עולים לציון של רבי יוחנן הסנדלר, מנגנים שירים שקטים יותר ומספרים סיפורים. היום מה שיותר מעניין אותי זה מה שקורה ברבי יוחנן, כי בחצר כבר אין אינטימיות. הפעם האחרונה שהיינו שם בצורה מסודרת הייתה בשנה של האסון, שהוא פצע שעד היום פתוח אצלי בלב".

"מנגן לפי תווים, תווי פנים"

"נולדתי למשפחה דתית עם שורשים חסידיים, אנשי תורה ועבודה", ממשיך מוסא. "אבא שלי היה בעל תפילה והבית שלנו היה מלא בשירה, וכך התחברתי למוזיקה מגיל מאוד צעיר. גרנו בדרום תל אביב, למדתי בתלמוד תורה ואחר כך בישיבת תל אביב, בכפר הרא"ה, ואז שוב בתיכון בתל אביב. היו בזמנו הופעות של הפילהרמונית באולם שנקרא 'אוהל שם', ובגלל שלא היה לנו כסף חברים שלי ואני היינו עומדים מחוץ לאולם ומקשיבים לקונצרט. מוזיקה משכה אותי חזק מאוד, ולא פעם יצא ששמעתי שבע פעמים, לילה אחרי לילה, את אותו קונצרט. בגיל שש התחלתי לנגן על כינור, וכשהייתי בן 15 התחלתי לנגן עם תזמורת אליצור.

"אחרי התיכון התגייסתי לגולני כלוחם, וזו הייתה תקופה מאוד משמעותית עבורי. אגב, השם מוסא, שרבים תוהים מניין הגיע אלי, גם הוא קשור לתקופה הזו.  בפלוגה שלנו היו כמה חבר'ה שקראו להם משה, אז כדי להבדיל קראו לי מוסא וזה נתפס. אחרי הצבא זה היה יכול להישכח, אבל חבר מהצבא בא יום אחד לבקר אותי באוניברסיטה וקרא לי מוסא, וככה זה התקבע. לפני כמה וכמה שנים האדמו"ר מסדיגורא אמר לי לא להשתמש בשם הזה, אבל אמרתי לו שאם לא אשתמש בו אנשים לא ידעו שמדובר בי, אז סיכמנו שאכתוב על המודעות משה (מוסא) ברלין. אגב, בגימטריא 'מוסא ברלין' יוצא קלרינט.

"אחרי השחרור למדתי פיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת בר אילן. אחרי סיום התואר הציעו לי לעבוד בכור בדימונה, אבל בסוף הלכתי לרפאל ועבדתי שם כמהנדס תוכנה. גרתי בחיפה אבל לא אהבתי את העיר, אז חזרתי לבר אילן ועבדתי שם כמתכנת במרכז המחשבים של האוניברסיטה. אחרי 14 שנים שם עברתי לתעשייה האווירית, ועבדתי שם שבע שנים. כשהסתיים החוזה שלי הציעו לי לעבור למקום אחר, אבל החלטתי לצאת לפנסיה. הייתי אז בן חמישים, צעיר יחסית להחלטה כזו, אבל זה הרגיש לי הצעד הנכון. המוזיקה תמיד ליוותה אותי, ובכל המקומות שבהם גרתי ועבדתי המשכתי להופיע ולנגן בחתונות, אבל מאז שפרשתי לגמלאות אני מתפרנס רק מנגינה, וגם היום ברוך ה' אני מנגן מפעם לפעם. מבחינתי כליזמר זה בעיקר דרך חיים, זה משהו שלעולם לא נפסק".

אתה אכן אמן כליזמר מאוד מוכר, אולי בכיר אמני הכליזמר בישראל. מה זה אומר מבחינתך להיות נגן כליזמר?

"כליזמר זה תפיסת עולם, זה אורח חיים. זו דרך חיים יהודית שמתבטאת במוזיקה. יש אנשים שהנגינה היהודית היא ממש חלק מהם, וכזה היה ר' שלמה קרליבך למשל. כשהוא הגיע לארץ נצמדתי אליו ולמדתי ממנו המון. ובכלל, בכליזמר, לעומת מוזיקה קלאסית למשל, יש הרבה יותר חופש וזרימה. לפעמים שואלים אותי אם אני מנגן לפי תווים, ואני עונה שאני מנגן לפי תווי פנים, תווי הפנים של הקהל שעבורו אני מופיע.

"הכלי הראשון שלי היה כינור, אבל לא כל כך אהבתי את הכלי הזה. יום אחד, כשעשינו חזרות בתזמורת אליצור, ראיתי קלרינט עזוב שאף אחד לא ניגן עליו, ובעקבות האהבה שלי למירון לקחתי אותו והתחלתי לנגן עליו. לא היה לי מורה ולא הייתה לי אפשרות לקחת מורה, אז למדתי לבד. עשיתי המון טעויות אז, ועד היום אני עושה לא מעט כאלה".

מה ההורים שלך חשבו על הדרך שבחרת?

"הדמות של הכליזמר בחוץ לארץ לא הייתה חיובית, וההורים שלי התנגדו למהלך. הכליזמרים חיו כמו צוענים, נסעו ממקום למקום כדי לשמח אנשים, ודי היו בשולי החברה. ההורים שלי חששו שבמקום ללמוד באוניברסיטה אשאב רק לכליזמר, אבל הבטחתי להם שזה לא יקרה ועמדתי בהבטחתי. החיבור שלי למוזיקה היה מאוזן, ואני שמח שהצלחתי להעביר את זה בצורה טובה גם לבתי אודהליה, שעושה חיל בתחום המוזיקה לנשים. אודהליה פרצה דרך בתחום הנגינה והשירה של נשים, ורבות הלכו אחריה. אודהליה עושה דברים מאוד עמוקים, איכותיים וערכיים, ואני מאוד גאה בה על כך".

(צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90)

מירון כהכנה למקדש

כאמור, לברלין יש קשר עמוק ורב שנים לציון קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון, ואור מיוחד ניצת בעיניו בשעה שהוא מדבר על המקום. "את מירון הכרתי בזכות הרב משה צבי נריה, שהיה בין היתר ראש ישיבת כפר הרא"ה בה למדתי. הרב נריה היה מאוד קשור למירון, והוא עודד אותנו לנסוע למירון בז' באדר, יום ההולדת והפטירה של משה רבינו, ובל"ג בעומר, ההילולה של רבי שמעון. וזהו, מאז כמעט לא פספסתי אף שנה במירון, כבר למעלה מ-70 שנה. בשנה של מלחמת ששת הימים לא הייתי, ושנה אחת הייתי בקראקוב, אבל זה היה נדיר מאוד שלא הגעתי. הרבה פעמים הציעו לי לנגן בחתונות בל"ג בעומר, אבל לא הסכמתי. באחת הפעמים הזוג אמר שהם ממש רוצים אותי, אז סגרתי איתם שאני מנגן עד 11 בלילה ואחר כך הם מסדרים לי הסעה למירון".

כאדם שכל כך קשור למקום, אני יכול להניח שאסון מירון הנורא השפיע עליך מאוד.

"זה אכן אירוע קשה מאוד, שהולך איתי עד היום. בשנה של האסון התכוננו להתחיל לנגן בציון רבי יוחנן הסנדלר, שנמצא מעל הציון של רשב"י, וכל שנה בשעה מסוימת בלילה אנחנו מתחילים לנגן שם. היה עומס גדול ליד הציון, וחיכינו שחלק מהחבר'ה שלנו יגיעו. פתאום התחלנו לשמוע ברמקול הנחיות, והבנו שקורה משהו לא רגיל. מהר מאוד שמענו שיש פצועים, אז חשבנו לנגן שירי תפילה ובקשות לרפואה, וכששמענו שיש הרוגים החלטנו להפסיק לנגן בכלל.

"אחד ההרוגים באסון, יונתן חברוני, זכיתי לנגן בחתונה שלו, ואחרי מה שקרה מצאתי את ההקלטה ושלחתי אותה לאלמנתו. הרבה אנשים מדברים על הסיבות למה שקרה, אז לדעתי, מעבר לכך שהכל מלמעלה, זה בעיקר קרה בגלל משחקי אגו של אנשים שמנהלים דברים במירון. בגלל העומס הציעו לחלק מהחסידויות לעשות הדלקות באותו זמן, כדי לפצל את כמות האנשים, אבל הם לא הסכימו. רצו בלעדיות, כדי שבהדלקה שלהם כולם יבואו אליהם. אחרי שההדלקה של בויאן הסתיימה, הרבה אנשים הלכו להדלקה של תולדות אהרון, ואז קרה האסון.

"כמובן שאסון מירון מעיב על החגיגות, ונזכור ונזכיר אותו גם הרבה שנים קדימה. אבל עיקר העניין של מירון זה עבודת ה' בשמחה, וזה מה שבעיקר צריך להיות בתודעה שלנו לגבי המקום הזה. אנחנו חולמים על בניין בית המקדש ומאוד מצפים לו, ומה שקורה במירון זה סוג של הכנה למצוות העלייה לרגל שבעזרת ה' נזכה לה בקרוב. כמויות ענקיות של בני אדם שמגיעות למקום אחד בזמן מסוים, ותפעול נכון של האירוע, זה משהו שאנחנו צריכים לתרגל – וזה קורה הרבה בזכות מירון. היום הדברים עובדים בצורה הרבה יותר מסודרת, וזה רק הולך ומשתפר. המקום הזה הביא ברכה רבה לעם ישראל עד כה, ובעזרת ה' ימשיך להיות כזה לאורך שנים רבות וטובות".