"כל ילדי השכונה עשו עליה חרם, היום אני יודעת שזה באשמתי"

"עברו יותר משלושים שנה מאז שהייתי בת שבע, ובכל זאת אני לא מסוגלת לשכוח את גיטי, הילדה מהשכונה, שכולם התרחקו ממנה – בעיקר בגללי". מיכל כהן אליעזר אומרת את הדברים והכאב ניכר בקולה. נראה שעד היום היא לא מסוגלת לשכוח את הסיטואציה.

"היה ניכר וידוע שגיטי מגיעה מבית לא פשוט", היא מספרת. "אף פעם לא העלבתי אותה ישירות, אבל ידעתי בדיוק מה להגיד כדי שאחרים יתרחקו. לפעמים זו הייתה בדיחה קטנה, לפעמים רק מבט. גיטי, שיצאה מהבית כדי לברוח מה'בפנים' הקשה, נשארה לבד גם בחוץ. היום, בגיל ארבעים, כשאני אמא לילדים בעצמי, אני לא יודעת מה עלה בגורלה – אבל אני משתדלת לתקן את מה שאפשר. זה מה שהוביל אותי לפתוח קבוצת ווטסאפ יומית לשתי הלכות שמירת הלשון, תחת הסיסמה: "בלי לשון הרע – אין חרם".

ללמוד להשתנות מבפנים

מיכל היא מטפלת רגשית במקצועה ומגדלת משפחה ברוכה, אך בתקופה האחרונה היא גם מובילה פרויקט חדש שנקרא "בלי לשון הרע אין חרם".

"אני כל הזמן רואה את דמותה של גיטי נגד עיניי", היא מציינת, "וגם רואה את דמותי שלי באותה תקופה – ילדה קטנה שאמה נפטרה זמן קצר קודם לכן ומרגישה חוסר אונים מוחלט, והעובדה שביכולתה להשפיע על ילדי השכונה, ולגרום להם להתרחק ממישהי או להתיישר לפי מה שהיא רוצה – מעניקה לה שליטה במקום שבו הכל מרגיש חסר שליטה.

"כיום אני מבינה שבאופן דומה, כל פעם שיש לי חשק גדול לומר משהו רע על מישהו – זה בעצם זרקור על משהו שקורה לי בתוכי. זה מראה לי על המקומות שבהם אני חלשה, עצובה, מקנאה, לא שלמה עם עצמי, ומכאן ההחלטה להוביל קבוצה שמטרתה לשמור על הלשון, מתוך בחירה להסתכל פנימה ולתקן שם את עצמנו".

מיכל מבהירה כי הסלוגן "בלי לשון הרע אין חרם" הוא הרבה יותר מעיקרון טכני. "זה לא סתם שבחרתי בלימוד הלכות לשון הרע כדרך לתיקון, אלא יש לכך סיבה – מהר מאוד הבנתי שהקשר בין לשון הרע לחרם לא מסתכם רק בשתיקה בזמן, אלא הוא עמוק בהרבה. ההסבר הפשטני הוא שאם אני לא יכולה לומר שום דבר רע על חברה שלי, אז בעצם אין לי שום אפשרות לשכנע את החברות האחרות שלא ליצור איתה קשר, שכן טכנית זה יהיה בלתי אפשרי, ומכאן שבלי לשון הרע אין חרם.

"אבל זה יותר עמוק מזה. ויש גם עיקרון נוסף שחשוב להבין, והוא עקרון הגומייה שאומר כך: 'קשה לשתוק כשמשהו בפנים עוד רותח'. זה ממש כמו גומייה שנמתחת ונמתחת עד שבסוף היא משתחררת, כי אי אפשר אחרת".

אז מה את מציעה?

"מניסיוני, למדתי שהסיכוי היחיד שלי לשמור לאורך זמן על הלשון הוא כאשר אני משנה את עצמי מבפנים, ועובדת קשה כדי ללמוד לדון לכף זכות ולהסתכל על האנשים סביבי בצורה חיובית.
"וכאן נכנס הקשר בין שמירת הלשון ובין מניעת חרם – ברגע שאני לומדת לדון לכף זכות ממילא קל לי יותר להבין שמאחורי ההתנהגות שנראית שלילית יש כנראה כאב גדול או נסיבות שאני לא יודעת עליהן ואז אני לא ארצה לגרום נזק לאף אחד".

מיכל מדגישה כי לא מדובר כאן בהחלטה פשוטה, אלא זוהי עבודת חיים. "אני משתדלת להקדיש חלק ניכר מזמני כדי ללמד את עצמי ואת הילדים שלי וכל מי שסביבי לעבוד על כך ופשוט להשקיע. זו גם הסיבה שפתחתי קבוצת ווטסאפ מיוחדת המיועדת לאימהות, מתוך הבנה שכאשר אנחנו כאימהות נגדל את ילדינו עם הקפדה על שמירת הלשון – זה ייטבע בדם שלהם".

"לא רק ללמוד, גם לזכור"

מיכל רואה זאת לגמרי כשליחות. "יש כיום שתי קבוצות קטנות שפועלות, ואני חולמת על קבוצה שלישית גדולה יותר שבעזרת ה' תגדל עוד ועוד", היא מספרת.  "אני שולחת לקבוצות בכל יום שתי הלכות מסוכמות של שמירת הלשון, אבל המטרה היא לא רק לימוד הלכות, אלא גם להזכיר למי שאין זמן לקרוא בכל יום, את הנושא. כי זה כמו שלט קטן שמכוון את המחשבות: 'שימי לב למילים שלך', ובעידן שבו אנחנו מוקפות במסרים מכל כיוון, יש ערך עצום לתזכורת אחת שקטה וקבועה, על הדבר הזה שכולנו רוצות בו – שקט, ניקיון ותיקון.

 "אני כל הזמן חושבת לעצמי כמה היה קל יותר לכולנו אילו גדלנו על הלכות שמירת הלשון, ומגיל צעיר היינו שומעות בבית איך מדברים על אחרים, וגם איך לא מדברים. אם היינו רואות את אמא עוצרת רגע לפני משפט חריף, נושמת ואומרת: 'עזבי, אני סתם כועסת, זה יעבור לי', או אם היינו יודעות לזהות מתי מותר לדבר כי זה לשון הרע לתועלת, ומתי זה סתם לפרוק על חשבון מישהו אחר – לא היינו צריכות ללמוד את כל זה מאפס בגיל מאוחר.

"אני מאמינה שאם הילדים שלנו יגדלו לתוך זה – זה כבר לא יהיה מאמץ עבורם. זה יהיה טבעי, כי הם יכירו את הגבולות מבפנים. הם ידעו מתי מותר לדבר ומתי מצווה לשתוק, ובכיתה, כשיתחיל חרם – הם יהיו אלו שלא זורמים, שלא משתפים פעולה, שלא מסוגלים לראות ילד או ילדה עומדים בצד ושותקים".

מיכל משתפת שכאמא זה קרה לה לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא שלוש פעמים. "על כל אחת מהבנות שלי אני יודעת שבזמן חרם הן היו מהבודדות שסירבו להצטרף, כי חינכתי אותן לכך, והן יודעות איך נראית פגיעה במילים, ואיך בוחרים שלא לקחת בה חלק".

"וכן, יש כמובן גם את החרם של עולם המבוגרים, כי גם אצלנו הוא קיים, רק שפשוט יש לו שמות אחרים. ככל שנלמד את הנושא כך נדע להתרחק ממצבים שבהם מתעלמים מאחת הגיסות, או שמדירים משפחה מחוץ לקהילה, או כל מקרה אחר של הדרה, שהוא בעצם חרם לכל דבר, רק שלא נקרא ככה. כדי לשמור את התזכורת הזו חיה ונוכחת ביומיום, פתחתי את הקבוצות. לא רק כדי ללמוד – אלא כדי לזכור".