לא להיאבק בעולם, אלא לעמוד מולו בתפילה. עוצמה של אמונה

יש מקומות שאת נכנסת אליהם כמרצה, ויוצאת מהם כתלמידה.

כך הרגשתי כשהוזמנתי להנחות סדנאות באחד הארגונים החרדיים הפועלים למען אלמנות. נכנסתי עם הרצאות, תרגילים וסימונים בהכנה מוקפדת מראש, ויצאתי בעיניים לחות, עם לב רחב בהרבה ואמונה מחודשת בנפש האנושית ובכוחותיה המופלאים.

אלו לא היו סתם נשים. אלו היו גיבורות. נשים צעירות, בנות שלושים, ארבעים, חמישים – חלקן אפילו בשנות העשרים לחייהן – שהתאלמנו מבעליהן. היה המון כאב באוויר, אבל הן לא נשברו. הן בחרו ובוחרות לחיות. לא רק לחיות – אלא להאיר.

אחת מהן אמרה משהו שנשאר איתי כל הלילה: "אני הבנתי שאין בידי לשנות את המציאות, אז אני פשוט מתפללת על מה שאני רוצה, ובינתיים מחמיאה לסובבים אותי על מה שיש. לעולם לא אנסה לשנות את האנשים סביבי בכוח. אם אני רוצה מאוד – אני פשוט מתפללת עליהם. זה ביני לבין ה'".

איזו ענווה. איזו גדלות. הבחירה לא להיאבק בעולם, אלא לעמוד מולו בתפילה במקום באצבע מאשימה.

אחרת איחלה לכולן דבר אחד קטן, שנשמע אולי שולי, אבל היה בו עומק: "לקחתי על עצמי בזמן האחרון לדבר קודם כל עם ה'. לפני שאני פונה לבן אדם – ה' הוא אופציה ראשונה. שיחה פנימית איתו. ואז כבר פחות דחוף לפרוק על מישהו, פחות דחוף להסביר או לשכנע או לשאול – כי כבר דיברתי עם מי שיכול באמת לעזור".

כמה פעמים אנחנו שוכחים את זה? פונים לכל העולם, לחברה, לאמא, לקבוצות וואטסאפ, לפסיכולוגית… ולפעמים רק אחרון ברשימה זה בורא עולם. והנה היא – שמה אותו ראשון. כמה פשוט – ככה עמוק.

אחד המשפטים שסיכמו בעיניי את כל המפגש הזה, היה כשאחת האלמנות בירכה את כולן ואת עצמה: "שנזכה לבחור לשים את עצמנו בצד החיובי של החיים. לפעמים כל מה שנדרש מאיתנו זה לעשות פעולה אחת קטנה, והיא עוזרת לי להיכנס למסלול הנכון. כשאנחנו בוחרות לעשות שינוי – אז דברים טובים נפתחים. עצם ההחלטה הקטנה – היא זו שמציבה אותך על המסלול הנכון".

ולא יכולתי שלא לחשוב על זה אחרי. על כמה אנחנו מחכות לשינוי הגדול, הדרמטי, הכפיים, הנס. אבל לפעמים, הכול מתחיל בהחלטה קטנה אחת. בתנועה. בצעד. במסלול שמתווה לנו דרך – פשוט כי בחרנו להיכנס אליו.

כשנסעתי חזרה הביתה, אחרי 4 שעות גדושות ומלאות עם הקהל הקדוש הזה, ניסיתי לשים אצבע על מה ריגש אותי כל כך. ונדמה לי שהתשובה היא לא רק הסיפורים, אלא איך הן בחרו לספר אותם.

לא כאילו הן קורבן של המציאות – אלא כאילו הן שותפות בבניין מציאות מחודשת. לא כמי שננטשו – אלא כמי שנבחרו להחזיק את המשך החיים בעדינות ובאהבה. נכון, יש כאב. יש געגוע. יש קושי שלא יתואר. אבל יש גם עוצמה שאי אפשר להחמיץ.

אני רוצה לומר להן תודה. על השיעור. על השיקוף. על התפילה. אתן בונות בתים עם דמעות, עם תפילות, עם אמונה, וזה הבית הכי יציב שאני מכירה.

ובעזרת ה', כולנו תפילה שכבר תבוא הגאולה – והבית שלכן יושלם כשהבעלים היקרים שלכן יחזרו אליכן, תכף ומיד ממש.