"החובש סיפר על אליאב: 'הוא קרא שמע ישראל, חייך חצי חיוך ונפטר'"

הוא עוצר לרגע. הגעגועים ניכרים היטב בקולו. חצי שנה בלבד חלפה מאז שבנו נהרג, והותיר אחריו שובל ארוך של זיכרונות. "המחנך של אליאב מהתיכון סיפר לי שבאחד הימים שמו לב שיש גניבות מהמזנון בבית הספר. הוא התכוון להתקין מצלמה וכך לחשוף את הגנב, אבל כשאליאב שמע על כך הוא שאל: 'למה מצלמה? אולי מי שלוקח הוא מישהו שאין לו?' והוא גם הציע: 'בוא נציב שולחן עם כריכים מוכנים, ונכתוב שזה למי ששכח את האוכל או שלא הביא'. המורה סיפר שהוא קיבל את הרעיון ואף גייס לשם כך תקציב מההנהלה. מאז אותו יום הגניבות פסקו, וכל זה רשום על שמו של אליאב, שאפילו לא סיפר על כך שהוא בעל הרעיון, ונשא זאת בשקט ובצנעה".

אליאב אסטיוקר הי"ד

אליאב אסטיוקר הי"ד

ילד של נתינה

"אליאב למד בתיכון גדול, עם הרבה תלמידים", מוסיף אסטיוקר, "אבל כפי שסיפרו לנו החברים וגם המחנכים – הוא תמיד בלט בין כולם, כי היה מאחד את כולם ומשמח. אני זוכר שכשהגעתי לאספת הורים, הסביר לי המורה שאליאב הוא 'המנהיג השקט של הכיתה'. כך הוא כינה אותו.

"בכיתה הוא תמיד היה נכון לעזור לכולם, וגם מחוץ לשעות הלימודים היה מתנדב במגוון ארגונים – מסדר ארגזים עם מוצרי מזון למשפחות נזקקות, נרתם לפעילויות שונות ומכיוון שהיה לו חוש טכני מפותח הוא גם עזר מאוד בתחום זה, לכל מי שביקש ממנו.

"הייתה לו גם גישה מיוחדת כלפי ילדים חלשים לימודית או חברתית. הוא היה מדבר איתם בגובה העיניים, מוציא אותם לשתות קפה, והופך לחבר קרוב שלהם. את כל זה שמעתי מההורים אחר כך, אבל כפי שציינתי – רוב הדברים כלל לא היו ידועים לנו. אליאב היה ילד כל כך טוב ושקט, שאף פעם לא הזמינו אותנו לבית הספר, ולא זכור לי שדיברנו עם המורים שלא באסיפות הורים, וגם הוא מצידו כמעט לא שיתף.

"כשהגיע אליאב לצבא היה חשוב לו להתגייס לקרבי, הוא התקבל לנח"ל ואחרי שעבר קורס לנשקים כבדים הפך ל'נגביסט' והסתובב עם נשק במשקל 15 קילו. הוא מאוד אהב את התפקיד שלו בצבא, אף פעם לא התלונן, גם אחרי שנה שלמה שנלחם בעזה, ועבר ברפיח כמעט את כל הקורסים ותקופת הטירונות.

"גם בצבא הוא היה הראשון שהתנדב לכל דבר ועניין, וכך קרה שבשבת פרשת ויחי, בשעה עשר בבוקר, התנדב אליאב ללוות בדרך לג'באליה מפקד בדרגת סגן אלוף, יחד אתו היו עוד כמה חיילים נוספים, ואז אירעה תקרית בה נהרגו ארבעה חיילים, אחד מהם אליאב שלנו, ונפצעו 14 בדרגות פציעה שונות. פגשתי את הפצועים מאוחר יותר בתל השומר, וכל אחד סיפר לי מהזווית שלו עד כמה שאליאב נתן להם כוח באותם רגעים, שכן מסתבר שהיה ברור להם שהם מסתכנים, גם אליאב ידע זאת, אך הוא זינק קדימה ברגע שהגיעו מחבלים, כדי למנוע פגיעה במפקד, שאכן לא נפגע באותה תקרית. אחד החיילים אמר לי: 'הייתי מטר מהבן שלך, וכשראיתי אותו מזנק בכזה אומץ – זה נתן גם לי כוח'.  אגב, אליאב הוא היחיד מבין הארבעה שנפטר מפצעיו עוד בעודו במסוק, והחובש שטיפל בו סיפר לי: 'הוא קרא שמע ישראל, חייך חצי חיוך ונפטר'. שלושת החיילים האחרים נפטרו מפצעיהם בבתי החולים מאוחר יותר".

מתי הייתה הפעם האחרונה ששוחחת עם אליאב?

"התקרית הייתה בשבת בבוקר, ושיחת הטלפון האחרונה שלנו הייתה בחמישי בערב. אליאב שאל אותי באותה שיחה: 'מה שלומך אבא, מה קורה?' הוא לא התלונן אבל היה נשמע עייף, וגם סיפר לי שהם לא ישנו כל הלילה. אמרתי לו 'אל תדאג, הקב"ה שומר עליך ועל כל החברים שלך, תהיו חזקים!' ואז הוספתי: 'אל תשכח להתקשר לאמא', והוא באמת התקשר, ובזכות זה זכתה גם היא לשוחח איתו כיממה לפני פטירתו".

ברית לאחיו של אליאב

מתנות קטנות וגדולות

בשלב זה של השיחה עוצר יעקב את דבריו, ומעביר את רשות הדיבור לאשתו חנה שאינה אימו הביולוגית של אליאב, אך מגדלת אותו מגיל שמונה. "אני רוצה לספר סיפור מדהים", היא אומרת, "כמה חודשים לפני שאליאב נהרג היה ערב סוכות והוא בא לחופשה הביתה, אחרי 28 יום בעזה שבהם לא התקלח. אני הייתי עסוקה בהכנות לחג ותכננתי לקנות מקפיא, אך זה היה לי קשה מידי ולא היה מי שייסחב אותו עבורי.

"אחרי זמן קצר הגיע אליאב הביתה וראה אותי עצבנית ומתוסכלת. הוא היה כולו שחור, והמדים שלו שלא כובסו זמן רב - היו קשים כמו קרטון, אבל כששמע אותי, הוא הגיב מיד: 'מה הבעיה? אני אביא לך את המקפיא', וכך הוא יצא מן הבית ומיהר לחנות. אחרי חמש דקות בלבד, הוא כבר הגיע הביתה עם המקרר החדש, ורק אז אפשר לעצמו להתקלח כראוי. בכלל, כיבוד ההורים שלו היה מדהים, ואני לא זוכרת אפילו פעם אחת שהוא השיב בשלילה לבקשה של אבא שלו או שלי".

איך ממשיכים מכזה מקום? הרי נראה שאליאב הותיר אחריו חלל כה גדול...

"זה ממש ככה, החלל הוא עצום", מסכימה חנה, "אבל האמונה היא זו שמחזיקה אותנו כל הזמן, כשאנו יודעים שיש בורא עולם שעושה לנו רק טוב, וזה מה שמנחם אותנו – שאליאב במקום טוב כעת.

"לא מזמן חלמתי חלום בו ראיתי את אליאב נכנס אליי למטבח, אני בוכה בדמעות ומתנשפת בבכי, ואילו הוא לבוש בלבן צוחק אליי: 'אני פה, אל תדאגי'. אז כן, גם החלום הזה שהבנתי שבמהותו הוא חלום טוב - נותן לנו כוח, מעין דרישת שלום.

"בנוסף, זכינו לפני כשלושה חודשים לצרף תינוק חדש למשפחה. כמובן שהלידה והברית לוו בתחושות מעורבות של שמחה עצומה לצד חסר ענק. זו תחושה שהרגשנו גם כשחגגנו חלאק'ה לבן נוסף, שכל כך אהב את אליאב, ועד היום הוא מסתובב בין חדרי הבית ומחפש אותו - שוב מצאנו את השמחה והאבל מתערבבים יחד.

"נהוג לומר שכאשר נולד בן – מתרפאת המשפחה, ואנו באמת מרגישים שגבריאל איתן – התינוק החדש שלנו מעניק לנו הרבה כוחות. גם בשם שהוא קיבל יש כוח ייחודי – גבריאל משום שזה מסמל חוזק של גיבור ישראל, וגם מכיל את האותיות של השם אליאב. את האות א' החסרה הוספנו בשם השני – איתן, שגם הוא מסמל חוזק וגבורה. המתנות הקטנות והגדולות שהקב"ה שולח לאורך הדרך, ממחישות לנו שהוא נמצא אתנו תמיד ונותן לנו כוח להמשיך ולבחור בחיים, בדיוק כפי שאליאב היה רוצה".

(בית אליאב (צילום: ארגון לזכר לנצח

בית אליאב

יש גם דבר נוסף שנותן להם כוח, ויעקב מספר עליו: "זמן קצר אחרי שקמנו מהשבעה פנו אליי מעמותת 'זכר לנצח' באזור וסיפרו על כך שיש באשדוד, קרוב מאוד למקום מגורינו, בית מיוחד שמחזיק נערים חסרי בית. הם הציעו לי לראות את הבית מקרוב, וכשהגעתי לשם עם אשתי – לא גמרנו להתרגש. מסתבר שמתגוררים במקום כ-50 נערים חסרי בית, חלקם נפלטו לרחוב, שניים מהם עם צרכים מיוחדים, וכולם מקבלים שם ליווי מלא – מכינים להם ארוחות, תומכים בהם, מציעים שירותי כביסה והכל ללא שום תמורה. ממש חסד מעומק הלב. גם בשבתות הם מתארחים שם, ותמיד יש מי שישיר איתם ויערוך איתם את הסעודות. ישנם כאלו שאפילו מחתנים אותם.

"בעלי המקום שאלו אם אנו מעוניינים שהמקום ייקרא על שמו של אליאב, ועוד באותו רגע השבתי בחיוב. ברור לי לגמרי שאילו אליאב היה יודע שיש מקום כזה הוא בוודאי היה הולך להתנדב בו מידי יום. כך הוחלט שהבית ייקרא 'בית אליאב', וכיום הוא עומד לזכותו. באופן אישי אני מבקר שם, גם משתדל לרתום תורמים שיסייעו לאחזקתו, כי חסרים תקציבים, ובעיקר מתרגש מעוז רוחם של הנערים, ומספר להם על אליאב שלנו. אני מרגיש שהרוח המיוחדת שלו דבקה גם בהם, והם בעצם מייצרים לו סוג של המשכיות".