"הבנתי שאין לי כלום, חוץ מהבגדים שיצאתי איתם מהבית"

את הרגע שבו נשמע פיצוץ אדיר וכל המקלט רעד, עטרת אלקיים לא תשכח לעולם. לא רק בגלל ההבנה המצמררת שהנפילה הייתה קרובה אליהם מאוד, אלא גם משום שאותו "בום" סימן את תחילתה של התמודדות חדשה וקשה עבורם כמשפחה: הם נותרו ללא קורת גג, עם בית הרוס, ואינספור סימני שאלה לגבי העתיד.

המכתש שנוצר בכניסה לבניין כתוצאה מנפילת הטיל

"פתאום נשמע 'בום'"

"אנחנו מתגוררים בבית שאן, וזה היה בשבת", משחזרת עטרת, "במשך השבוע שקדם לה עברו עלינו לילות לבנים, כי אין לנו ממ"ד בבית, ועם כל אזעקה נאלצנו לזנק עם תמר בת השנתיים ושמונה חודשים, ולרוץ למקלט שמחוץ לבניין. בשלב מסוים החלטנו שיהיה קל יותר לישון מלכתחילה במקלט, וכך היה גם באותה שבת.

"מכיוון שבמקלט היו שכנים נוספים, והתנהלו שיחות ודיונים עד שעה מאוחרת, נרדמנו רק בשלוש לפנות בוקר, והתעוררנו בתשע לקולה של אזעקה. נתאי בעלי קם לתפילה, ובינתיים עליתי עם תמר לבית כדי לערוך שולחן שבת. שיערתי שלא יהיו אזעקות נוספות, שכן האיראנים באותם ימים שיגרו את הטילים בעיקר בלילות. הגענו הביתה, ואחרי שערכנו את השולחן תמר הייתה עייפה, אז הלכנו לישון ונרדמנו. אחרי בערך ארבעים דקות התעוררתי מההתרעה של פיקוד העורף במכשיר הנייד. נס ששמעתי אותה, כי אני לא טיפוס שמתעורר בקלות, ועוד יותר נס שתמר שמעה, למרות עייפותה".

עטרת עוצרת לרגע, ומציינת כי מאז מתקפת חמאס בשמחת תורה, היא מקפידה תמיד לנעול את דלת הבית, ואף להיות מוכנה עם נעליים, כדי שתוכל לקום ולרוץ. "הפעם לא מצאתי את הנעל השנייה של תמר והתחלתי להתרוצץ בכל הבית. לבסוף החלה להישמע האזעקה, אז תפסתי את תמר ורצתי החוצה. אני זוכרת את עצמי עומדת על יד הדלת ושואלת את עצמי: 'לנעול או לא?' בסוף לא נעלתי, וטוב שככה. נכנסנו למקלט, וממש חצי דקה לאחר מכן נשמע רעש חזק ואז 'בום' נוראי, עם הדף שכולנו הרגשנו במלוא הכוח. הייתי בטוחה שהטיל נפל ישירות על המקלט. כולם צרחו והייתה בהלה גדולה מאוד.

"כמה דקות לאחר מכן נכנס אחד השכנים וניסה להרגיע את כולם: 'אל תדאגו, הייתה נפילה של כטב"ם, אך לא כאן, אלא אצל משפחת אבוקסיס'. רק שמעתי את זה והתחלתי לרעוד. אבוקסיס היא המשפחה שמתגוררת מעליי, ואם הכטב"ם פגע בדירתם, הוא גם פגע בדירה שלי. השכנים ניסו להרגיע אותי: 'זה לא אצלך, זה לא אצלך', ואחרי כמה דקות הופיעה במקלט דודה שלי שגרה לידי, כולה חיוורת, וכשראתה אותי נשמה לרווחה ונתנה לי חיבוק חזק  ורועד. התברר שכשהייתה הנפילה הדודה רצה למקלט אחר, שבדרך כלל אנו מתפנים אליו, אך אמרו לה שלא הגעתי. היא רצה לבית שלי, ולשמחתה ראתה שהדלת אינה נעולה, אז היא נכנסה פנימה וצעקה בתוך ההריסות: 'עטרת! תמר!' כשלא הגבנו לה היא חשבה שהנורא מכל התרחש. רק אז היא קלטה שאולי אנחנו במקלט השני, וכשהיא הגיעה לשם היא הייתה כל כך חיוורת.

"ביקשתי ממנה שתספר לי מה קרה לבית, והיא אמרה שהחדר של הילדה נהרס והתחילה שם שריפה. כולי רעדתי, לא האמנתי שזה הגיע אלינו, וכל הזמן חשבתי על כך שבעלי בבית הכנסת ובכלל לא יודע".

מה באמת עבר על בעלך באותו זמן?

"הוא התפלל בבית הכנסת שבקצה הרחוב, וכשנשמעה האזעקה הוא נכנס עם המתפללים לאחד המקלטים, ולאחר מכן יצאו והמשיכו להתפלל. בשלב מסוים הגיע חבר שלו לבית הכנסת ושאל אותו: 'מה עם אשתך והילדה?' בעלי ענה לו: 'הן בבית', והחבר המליץ לו: 'רוץ לבדוק מה איתן, כי ראיתי משטרות וכבאיות על יד הבית שלך'. בעלי רץ את כל הדרך, כשהוא צועק שוב ושוב את שמותינו, וככל שהתקרב לבית כך הבין שהייתה פגיעה ישירה.

"לבסוף הוא הגיע למקלט, וכשהבחין בנו פרץ בבכי של הקלה עצומה, כשאני בוכה גם כן, מפורקת ממש. באותו שלב ביקשו מאתנו להיכנס לאחת הדירות הסמוכות, ובחרנו בדירה של סבתא שלי – לשם הגיעו חובשים ובדקו אותנו כדי לוודא שלא נפגענו. לאחר מכן עברנו לבית של הוריי, ולמחרת פינו אותנו למלון בטבריה".

ההרס הרב שנגרם לבניין כתוצאה מנפילת הכתב"מ

"נס עצום"

"אי אפשר לתאר את גודל הנס", מדגישה עטרת, "האמת היא שגם אני לא קלטתי עד כמה הנס עצום, עד שהגעתי לראשונה לראות את הבית. לא אפשרו לנו להיכנס פנימה, אבל מכיוון שהקיר החיצוני של הדירה קרס, יכולנו לראות דרכו את החדר של תמר – כולו הרוס ומנופץ, ועל הרצפה ניתן לראות את המשחקים שלה. זה המחיש לי עד כמה שחלילה הכל היה עלול להסתיים אחרת, שכן תמר יודעת שכאשר אנחנו ישנים היא יכולה לשחק בחדר שלה, וגם הפעם הייתה עלולה להיות שם, כי זה המקום הטבעי שלה. גם עצם העובדה שהספקנו להתפנות מן הבית ולרוץ למקלט בזמן זה נס גדול, כי הכל עניין של חלקיקי שניות".

תמר מבינה מה שעברה?

"כן, בוודאי. בתחילה היה קשה לה לדבר על כך, אך בימים האחרונים היא לא שותקת, ומספרת כל הזמן – על הבית שלנו שנשבר וברוך השם 'לא נפל על הראש', כשנשמעת אזעקה היא מעודדת אותי: 'אל תדאגי, אני שומרת עלייך', ולמרות שכלפי חוץ ממשיכה להיות פטפטנית ועליזה כהרגלה, אנו מלווים אותה כל הזמן ומוודאים שהיא לא תפתח טראומה מהמקרה, שבוודאי גם לה לא היה קל בכלל".

ובכל זאת, נשארתם בלי בית. איך ממשיכים מכאן?

"לצד ההודיה הגדולה על הנס, ואני באמת לא גומרת להודות, יש גם תחושה קשה של חוסר ודאות", משתפת עטרת. "אם אנסה לתאר זאת, אז המילה הכי הולמת היא 'עוני'. כי כבר שבוע אני מסתובבת ומרגישה חסרת כל, כשאין לי כלום, חוץ מהבגדים שיצאתי איתם מהבית, וכל כך קשה להרגיש את זה. יש אנשים מדהימים בעיר שלנו, ובכלל בעם ישראל, שמנסים לדאוג לנו ולהביא כל מה שצריך, אך התחושה שאת נזקקת לאחרים אינה פשוטה כלל.

"בשלב זה המדינה נתנה לנו שבועיים של בית הארחה או מלון, ואחר כך הבהירה לנו שיהיה עלינו לשכור דירה חדשה. במשך שלושת החודשים הראשונים תממן המדינה את שכר הדירה, במשך שלושה חודשים לאחר מכן היא תשלם 50% מהשכירות, וזהו. כל זאת, כאשר אנחנו צריכים לשלם במקביל את המשכנתה על הדירה שנהרסה, וכלל לא ברור מה יעלה בגורלה. אני מורה ובעלי אברך, ואיך נוכל לשאת בכאלו עלויות?"

יש דיבורים על שיפוץ הדירה וחזרה למגורים?

"הבנו שיש שלוש אופציות, כמו בצבעי הרמזור – צבע ירוק זה שהבית נפגע אך אפשר להמשיך להתגורר בו, כתום זה שהבית נפגע, אי אפשר לגור בו, אך לא מיועד להריסה, ויש צבע אדום שמשמעותו שאי אפשר לגור בו כלל, והוא נועד להריסה. בתחילה אמרו לנו כל הזמן שאנחנו אדומים, מכיוון שהכטב"ם פגע ביסודות של הבית, לאחר מכן נאמר שאולי יצליחו לשפץ. בשלב זה כלום לא ברור, אך יש את מה שאנחנו רואים בעין – הבניין כולו עקום ומלא בחריצים, חלקו העליון שבור לגמרי, ובחדר של תמר קרס הקיר. גם אם ישפצו – מדובר בתהליך ארוך מאוד, ואיך נצליח לשלם משכנתה וגם שכירות?

"האמת היא שאחרי שבימים הראשונים הייתי מתעוררת מסיוטים על כטב"ם שפוגע בנו, עברו הסיוטים לנושא אחר: 'איפה נגור?' ובתוך זה, כמה אבסורדי, גם נדרשתי לחזור ללמד בבית הספר ואפילו לחלק תעודות, שכן אני מורה..."

עם זאת, עטרת מבקשת להדגיש: "ראינו איך שבורא עולם שמר עלינו בעת נפילת הכטב"ם, וברור לנו שהוא איתנו ולא יעזוב אותנו לרגע. כולנו, כל עם ישראל, מצויים כעת בתקופה לא קלה, וזו ההזדמנות להודות לכולם על החיבוק הענק שמעניקים לנו ועל ההתעניינות הרבה. בזמנים כאלו ניתן לראות שאין כמו עם ישראל בעולם כולו".