השגרה חזרה, אבל הלב עוד בסערה: מה עושים כשכולם ממשיכים הלאה, ורק את לא מצליחה?

המוח רוצה שגרה, הלב עדיין דרוך. ואת? באמצע, מנסה להבין איך לחזור לשגרה כשאת עוד לא חזרת לעצמך. מה אפשר לעשות?

אל תמהרי לחזור ל"הכול רגיל"

אחד הדברים שהכי מכאיבים בתקופות כאלה הוא התחושה ש"כולם ממשיכים כרגיל" ורק את עוד לא שם. אבל האמת? אין דבר כזה "כרגיל" אחרי סערה. כל אחת חוזרת בקצב שלה, ויש בזה המון כוח.

אז תני לעצמך אישור. לא חייבים לחייך כל הזמן, לא חייבים לתפקד במאה אחוז. את חוזרת לעצמך לאט, וזה לגמרי בסדר.

חמלה עצמית היא לא מותרות, היא הכרח

בימים של עומס רגשי, קל מאוד להיות השופטת הכי קשוחה של עצמך. "למה אני לא מתפקדת?", "למה אני עוד בוכה?". משפטים כאלה לא עוזרים, הם מכאיבים. במקום זה, נסי לשאול: "מה הייתי אומרת לחברה קרובה שמרגישה כך?" את לא צריכה להיות חזקה כל הזמן. את לא צריכה להחזיק את כל העולם. חמלה עצמית היא לא סימן לחולשה, היא מפתח לריפוי אמיתי. תני לעצמך רכות. מגיע לך.

הגוף עדיין במצב חירום

גם אם את יושבת עכשיו עם כוס קפה בבית שקט, הגוף שלך זוכר. מערכת העצבים שלך עברה טלטלה. דופק מואץ, שינה לא סדירה, רגישות לרעשים, אלה תגובות נורמליות לגמרי למצב לא נורמלי.

מה אפשר לעשות?

• לנשום. נשימה עמוקה ואיטית עוזרת להחזיר את הגוף למצב רגוע.
• ללכת. תנועה קלה כמו הליכה יומית עוזרת לפרוק סטרס מהגוף.
• להפסיק להילחם ברגש. תני לו מקום. הוא לא אויב, הוא שליח.

חפשי עוגנים קטנים

בתקופות של חוסר ודאות, מה שמרגיע אותנו הוא דווקא הדברים הקטנים שחוזרים על עצמם:
התה שאת שותה כל בוקר, סדר יום קבוע, גם אם מינימלי.

ממש לא צריך לשחזר שגרה שלמה, מספיק למצוא עוגנים. הם יתנו למוח את התחושה ש"משהו יציב קיים פה", וזה כל כך חשוב עכשיו.

לדבר, גם כשאין מה לחדש

שיחה עם חברה, שיתוף רגשות, אפילו רק לומר בקול: "אני עדיין בלחץ", כל אלה עוזרים לשחרר מתח פנימי.

ולא פחות חשוב: גם עם הילדים. הם קולטים הכול. תגידי להם שאת חוזרת לאט, שאת גם מרגישה לפעמים פחד, ותני להם דוגמה לכך שאפשר וכדאי לדבר את החששות והפחד.

שגרה היא לא בריחה, היא ריפוי

כל פעולה שגרתית שאת עושה עכשיו, גם אם מתוך מאמץ, היא בחירה בחיים. אולי את מרגישה שאת "עדיין לא שם". שהלב עוד רועד, שהגוף לא רגוע, שהראש מוצף מחשבות. זה טבעי. החזרה לשגרה היא לא דרישה לחזור להיות מי שהיית, אלא הזמנה להתחיל לחבר את מה שזז בפנים. כל פעולה שקטה, כל צעד קטן, היא דרך עדינה להגיד לעצמך: "אני כאן. אני חוזרת לעצמי, לאט, בדרכי." השגרה לא לוחצת על כפתור מחיקה. היא פשוט מרפאת, בשקט, מבפנים.

תני לעצמך פרגון

זה שלא חזרת לעצמך - לא מעיד על חולשה. את אמיצה כי את ממשיכה, צעד אחרי צעד, גם כשזה קשה. במצב כזה גם להפעיל מכונת כביסה ולשטוף כלים - זה ניצחון.

אז כן, העולם החיצוני אולי חוזר לשגרה, אבל העולם הפנימי שלך זקוק לזמן. תני לעצמך רשות להיות אנושית, להרגיש, להתעכב, ולחזור בקצב שלך. אל תחפשי להיות כמו כולם, חפשי להיות את. כל נשימה רגועה, כל פעולה יומיומית, היא ניצחון קטן על הכאוס. והניצחונות הקטנים האלה? הם אלה שבונים את החוסן, את הריפוי.

מה את מרגישה? מתקשה לחזור לשגרה? שתפי בתגובות.