מאחורי כל רסיס – סיפור: האמן שהפך את שברי הטילים לסמל של תקווה

"תמיד אהבתי אומנות, אבל החיים הובילו אותי דווקא להייטק", אומר אלי גרוס, אמן חרדי שמצליח להפתיע. "כילד אני זוכר את עצמי יוצר דגם מדהים של בית המקדש וגם מצייר הרבה, אבל לרגע לא חשבתי שהתחביבים האלו יכולים להפוך למקצוע".

לעולם ההייטק הוא נכנס בסביבות גיל עשרים, ובמשך כשבע שנים עבד במשרדי ממשלה שונים, בכנסת, ובעוד מקומות משמעותיים. נראה ששום דבר לא יכול היה לעצור את עבודתו, מלבד המלחמה שפרצה. זמן קצר לאחר שמחת תורה תשפ"ד הוא גויס למילואים, ובמקרה באותה תקופה התגלגלו לידיו רסיסי טילים ששוגרו אל ישראל. "משהו ברסיסים האלו ריגש אותי", הוא אומר, "זו לא רק העובדה שידעתי שהטילים הללו בניסי ניסים לא פגעו באף אחד אלא גם ההרגשה שיש לי בידיים חומר גלם מאוד משמעותי, שמדבר אליי ושאני יכול ליצור ממנו משהו. לבסוף החלטתי ליצור משברי הטילים הללו תליון בצורת ארץ ישראל – הארץ הנצחית שלנו. מאותו רגע הרגשתי ש'עליתי על משהו', התחברתי מאוד ליצירה דווקא מרסיסי טילים, וכך התחלתי ליצור מהם יצירות שונות, ובעיקר תליונים ומזוזות".

(צילום: Lilia Megera)

(צילום: Lilia Megera)

(צילום: Lilia Megera)

רסיסים של שמירה

למי שתוהה מהיכן השיג גרוס את רסיסי הטילים, הוא מסביר: "לאחר שטיל נופל בשטחי ישראל – בין אם הוא מתפוצץ ובין אם לא, המשטרה מגיעה למקום ואוספת את הרסיסים מהשטח, כדי לוודא שאינם מסוכנים. בדרך כלל היא משמידה אותם לבסוף ואין אישור רשמי להחזיק ברסיסים כאלו. אבל אני פניתי ישירות למשטרה, הצגתי לפניהם את היצירות שלי, וביקשתי אישור להשתמש בשברי הטילים, לאחר שווידאו שאינם מסוכנים, כדי שישמשו אותי כחומר גלם. כך, במשך השנה הראשונה למלחמה מצאתי את עצמי כשאני מגויס בצו 8, אך בכל פעם שיוצא לחופשות או להתרעננות – מנצל זאת כדי ליצור".

אחרי החגים הגיעה הפסקת האש מול לבנון, ששימשה עבור גרוס נקודת מפנה. "בתקופה זו יצאתי לסיור בצפון", הוא מספר, "ביקרתי ביישובים ובאזורים שנפגעו, כשאני שומע סיפורים מרתקים ומרגשים מתקופת המלחמה, ולשמחתי הרבה מקבל עוד ועוד רסיסי טילים". גרוס מדגיש כי אכן הייתה זו שמחה, לא רק בשל העובדה שיש לו כעת חומר גלם בשפע, אלא גם מכיוון שהוא מקפיד להשתמש אך ורק ברסיסים של טילים שלא פגעו באנשים כלל, גם אם הסבו נזקים לרכוש. "היצירות שאני מייצר הן סמל לניסים ולא לחורבן", הוא מדגיש. "לכל רסיס יש סיפור, ואני ממשיך בעצם היצירה לספר את סיפור הנס של אותו רסיס, שממחיש איך שבורא עולם שמר עלינו, ושהמחשבות הרעות לפגוע בנו – לא הצלחו.

"עם הזמן למדתי להבחין בעצמי בין סוגי הרסיסים – היו של טילים ששוגרו מעזה ויוצרו ממתכות פשוטות כמו פלדה, היו רסיסי טילים מלבנון, ואפילו השגתי רסיסי טילים מאיראן, מה שאולי נחשב כיום כדבר של מה בכך, אך באותם ימים כזכור, הטילים מאיראן הגיעו רק במתקפה מאוד מסוימת ורובם המוחלט יורט. האוסף שלי כלל גם רסיסים של מיירטים מכיפת ברזל, וכן, גם אותם צירפתי, כי אני רואה בהם גם כן רסיסים של שמירה עליונה, שבורא עולם שלח לנו משמיים כדי להגן עלינו".

(צילום: Lilia Megera)

(צילום: David Stiven)

חנוכייה של ניסים

באחד הימים הגיע גרוס למושב אביבים השוכן צמוד לגבול לבנון. "פגשתי שם אנשים יקרים מאוד ששיתפו אותי בסיפורי הניסים שלהם", הוא מספר, "וכששאלתי את אחד התושבים 'איפה אפשר להשיג רסיסים?' הוא הפתיע כשהשיב לי: 'בוא אליי הביתה'. כשנכנסנו לבית הוא הושיב אותי בסלון והחל לספר לי בהתרגשות על הנס שלו: בתחילת המלחמה הם היו בבית ולא התפנו, כיוון שיש להם שם משק חקלאי ומטעים. באחד הימים הם יצאו מהבית לסידורים, ממש לזמן קצר, ובדיוק באותו זמן הייתה פגיעה ישירה של טיל בבית שלהם, והוא התפוצץ במרכז הבית והחריב הכל. כשהם הגיעו לבית כמה דקות לאחר מכן, הם התוודעו לעובדה שקיבלו את חייהם במתנה. אותו אדם נתן לי חתיכה מהרסיס שפגע בבית שלהם, וביקש ממני: 'קח את זה ותעשה מזה משהו גדול ומשמעותי'". 

גרוס צירף את אותו רסיס פלאי לרסיסים נוספים מיוחדים, ואז גמלה בליבו ההחלטה: "הוא רוצה ליצור מהם חנוכייה".

"היה זה שלושה שבועות לפני חנוכה", הוא מספר, "והחלטתי לבנות חנוכייה ענקית שעשויה כולה מהרבה רסיסי טילים. למרות הזמן הקצר הקמתי חנוכייה בגובה שני מטרים שמאחוריה מסתתרים מאות סיפורי ניסים מיוחדים ששמעתי. כשהחנוכייה הייתה מוכנה הרגשתי שאין מתאים וסמלי יותר מלהעמיד אותה בכיכר החטופים בתל אביב, מתוך מטרה לפרסם את הנס כמה שיותר. החנוכייה אכן ניצבה שם במשך כל ימות החנוכה, כאשר מידי ערב מודלקים בה הנרות על ידי דמויות משמעותיות – רבנים ואנשי ממשל, חייל שנפצע קשה בעזה, חטוף ששוחרר באחת הפעולות הנועזות, ועוד נוספים. עד עכשיו החנוכייה ניצבת בכיכר, כשקשורים אליה אלפי סרטים צהובים, והיא מספרת את סיפורי הניסים של עם ישראל".

(צילום: Lilia Megera)

(צילום: Lilia Megera)

(צילום: Lilia Megera)

תערוכה עם תקווה

במקביל לשחרורו של גרוס מצה"ל ולהקמת הפרויקט הייחודי, חווה גרוס גם מהפך נוסף בחייו. "החלטתי שאני לא מעוניין עוד לשוב לתחום ההייטק, ומעדיף להתמקד אך ורק באומנות", הוא מספר. "כחלק מכך הקמתי סטודיו בדרום תל אביב, שם אני עובד כיום על יצירותיי, ושם אני עומד גם להציג תערוכת יחיד בעוד כמה שבועות. אוצר התערוכה הוא איתי גבאי, והיא תתקיים ברחוב שביל התנופה 3, בתל אביב, בסטודיו שלי".

על התערוכה שלו מספר גרוס: "רוב חומרי הגלם שמייצרים אותה הם כמובן רסיסי טילים, וכן מוצג בה קיר גדול של זיכרון, עליו מוצגים חפצים שרופים מאחד הבתים בבארי. גם כאן מסתתר מאחורי הסיפור נס גדול, שכן המשפחה הייתה בממ"ד במשך כל אותו יום, כאשר המחבלים מסתובבים בבית ושורפים אותו, אך למרות שדלת הממ"ד לא הייתה נעולה, המשפחה לא התגלתה – וניצלה. לחפצים השרופים שאני מציג על הקיר הוספתי גם צמחים מהחצר של המשפחה, מה שמסמל את החורבן והתקומה יחד. אחד המוצגים המרשימים במיוחד בתערוכה הוא מזוזה גדולה שעשויה מרסיסים ומצופה בזהב אמיתי. לאחר סיום התערוכה אני שואף להביא אותה לנתב"ג ולמקם אותה באחד מפתחי המדינה שלנו. כי בעצם, אין דבר סמלי יותר מזה".