המילים שהפכו לדם: עלייתה ונפילתה של ממלכת גרנדה

בשנת 1013, בעיצומם של ימים סוערים באל-אנדלוס, כששלטון הח'ליפים התפורר והמרכזים העירוניים נבזזו שוב ושוב בידי לוחמים נודדים ושודדים פראיים, פנו ראשי העיר גרנדה בבקשת הצלה לבני שבט צנהאג'ה הברברי. שבט זה, שנודע בגבורתו ובארגונו, קיבל את הפנייה בחיוב. בראשם עמד זאווי אבן זירי, מפקד צבאי עז נפש. הוא נענה להזמנת המקומיים וייסד את ממלכת גרנדה הזירידית – פינה של סדר ואור בלב כאוס מדמם.

בתחילה פעל זאווי כמושל בשם השלטון המרכזי, אך משזה קרס כליל, הפך לשליט עצמאי. הוא הביס בפעולה צבאית נחושה את אבן חזם, ההיסטוריון והמדינאי, ואת עבד אל-מלכ היריב, שניסו להשתלט על העיר. אחרי שהבטיח את שלומה של גרנדה, עזב זאווי את השלטון והותיר את הממלכה בידי אחיינו, חבוס בן מקסן אל-מוצפר, אשר המשיך את דרכו.

בין יועציו של חבוס בלטה דמות חדשה: יהודי מלומד בשם רבי שמואל הלוי, שלימים ייקרא "רבי שמואל הנגיד". האיש, שנודע בפקחותו, בשקדנותו ובנאמנותו, מונה לשר האוצר, ומאחורי הקלעים החל לטוות ברגישות ובתחכום את רשת ההשפעה שתשפיע עמוקות על גורל הממלכה.

חבוס נטה למנות את בנו הבכור ליורש, אך שמואל זיהה תכונות הנהגה בבן הצעיר, באדיס. בעצה מתוחכמת, ובאמצעות קואליציות שקטות, הצליח להטות את ההחלטה: באדיס בן חבוס הפך ליורש. באדיס, שהיה אסיר תודה, מינה את שמואל לווזיר הגדול ולמפקד העליון של הצבא.

תחת הנהגתו של רבי שמואל הנגיד, אשר נהיה לראש הממשלה ולמצביא, פרחה הממלכה. הוא הביא לניצחונות צבאיים, למדיניות חוץ מושכלת ולסדר כלכלי וארגוני. במקביל, לא זנח את עיסוקו בתורה, והיה משורר, תלמיד חכם ופוסק. לאחר עשרים שנות כהונה נפטר הנגיד, והותיר את בנו, יהוסף, כיורש משרתו.

בשעת הבוקר בארמון, יהוסף, שהיה בחור גבוה ויפה, ובסך הכל בן עשרים, כרע לפני המלך באדיס. "אביך שירת בתפקיד הווזיר הגדול", הרעים המלך, "ויצא בראש צבאי להכות את אויבי. עצותיו הישרות הובילו את ממלכתי לגדולה ופאר".

המלך הכריז ברמה: "אנו החלטנו – על אף גילך הצעיר – להפקיד בידיך את מלאכת אביך: יוסף בן שמואל הלוי, יוסף אבן נרגילה – וזיר גדול, משנה למלך וראש הממשלה!". בגדי פאר הונחו על כתפיו, ופגיון מלכותי הוענק לו. בקול שקט הודה יוסף למלך, ובלב כבד נטל את האחריות.

אותו ערב, לאחר הטקס החגיגי ורחשי ההמון, ישב יוסף בחדרו, נזכר בילדותו. הוא ראה בעיני רוחו את עצמו בן תשע, לצד אביו בדרכי הקרב, נזכר בעיר גרנדה הרחוקה ובלבו חרז שיר געגועים. הוא זכר את הלימודים עם אביו, את לימוד התורה בשבתות, את שיעורי התלמוד, ואת האהבה שהורעפה עליו.

הוא זכר את מחלתו הקשה, את הדאגה הרבה, ואת נדרם של הוריו: אם יבריא – ישלחוהו ללמוד תורה. ואכן, הבריא, ונסע לישיבת קירואן, שם הפך לתלמידו האהוב של רב ניסים גאון. בתו של הגאון נטתה אליו חיבה – ולימים נישאו.

מהרהר, פנה אל רעייתו: "הלוואי ואהיה ראוי לכתר שאבי הניח לי… הלוואי ואהיה מליץ טוב לעמי".

- "אמן", ענתה. "דע, כי אבי ראה בך תמיד גודל ויכולת. אתה לא רק ממשיך דרך – אתה פורץ דרך".

היא ייעצה לו להוציא לאור את כתבי אביו – והוא עשה כן בשנים הבאות. יוסף שגשג: במנהל, בגביית מיסים, במדיניות – אך גם בשיעורי תורה, במדרשי חכמים ובתשובות עמוקות.

אך הצלחתו עוררה קנאה בקרב שרים ואנשי חצר, בלב ההמון הערבי. משורר אנטישמי בשם אבו אסחאק חיבר שיר הסתה קטלני: "אל תראה את הריגתם כהפרת אמון… הם הפרו את בריתנו עמם… עכשיו אנחנו ירודים לעומתם, כאילו הם הצודקים ואנחנו לא".

בט' בטבת, המילים הפכו לדם. אספסוף מוסת פלש לרחובות גרנדה, ושדד ורצח יותר מ־1500 משפחות יהודיות. יוסף ניסה להסתתר, השחיר פניו, אך ההמון הכירו – והרגו. אשתו ובנו עזריה הצליחו להימלט בעזרת יהודים נאמנים.

את מקום יוסף תפס ערבי מושחת – אל־נאיה – שנרצח במהרה בידי יריבו, אבו אל־רבי. האחרון רקם תככים והעלה לשלטון את נכדו – עבדאללה בן בולוגין – אדם נטול כשרון. תחת הנהגתו, הממלכה הידרדרה מוסרית, כלכלית וצבאית. לבסוף, כשהייתה רקובה מבפנים, השתלטו עליה האל־מוראביטון – ושמו קץ לממלכה שפרחה לרגע קצר, אך אחר שנתנה מקום לשנאת היהודים ולפגיעה בהם – הדרדרה ללא שוב.