מידיד לאויב: כך הפכה אספהאן מ'ירושלים הקטנה' לאיום על ישראל

כיום, בעומק הרפובליקה האסלאמית של איראן, שוכנת העיר אספהאן – מוקד של קנאות שיעית, תשתיות גרעין ואיום אסטרטגי ממשי על מדינת ישראל. שם, בלב לבה של האומה האיראנית, שוקדים מהנדסי משמרות המהפכה על פיתוח פצצה גרעינית – נשק שנועד בראש ובראשונה לעם היהודי.

אך לא תמיד היה כך. כיצד צמחה אספהאן ממעמד של עיר שוליים למחוז חפץ מלכותי, ומתי הפכה לאבן שואבת של שלטון, תרבות ודת בפרס?

במאמר שלפניכם נשוב מאות שנים לאחור, אל ימי שאה עבאס הראשון – הנער ששינה את פני האימפריה הספווית, ובחר באספהאן כלב לבה.

הילד שנעשה מלך

בבוקר חורפי אחד של שנת 1587, נאסף קהל רב בארמון השושלת הספווית. שם, בין קירות האבן הקרים, עמד נער בן שש-עשרה בלבד. פניו היו חלקות אך עיניו יוקדות, גופו רזה אך גבו זקוף, ורוחו – אדירה. שמו היה עבאס, והיום הוא הוכתר למלך פרס.

הכתר הונח על ראשו, אבל על כתפיו רבץ משא כבד בהרבה: אימפריה מרוסקת. העות'מאנים פלשו למערב וצפון־מערב, כבשו את העיר תבריז ואת חבל אזרבייג'אן. האוזבקים חדרו ממזרח. בתוך הארץ, שבטים מסוכסכים התנגשו זה בזה, זלזלו בסמכות המלוכה והמשיכו לפרק את שרידי הסדר הציבורי. הכלכלה דיממה, והעם – אובד עצות.

אבל עבאס לא היה ככל המלכים. בכוח עיניו, בכוח מילותיו, בכוח רעיונותיו – הוא ראה רחוק ופעל גדולות. הוא הבין כי אין גבולות בלי שלטון, ואין שלטון בלי אחדות פנימית. לפיכך, את חרבו הפנה תחילה פנימה. הוא הביס את השבטים הסוררים, ארגן מחדש את הצבא ומינה נאמנים חדשים מכל שדרות העם, שנשבעו אמונים רק לו. במקביל חתם על הסכם שלום זמני עם האימפריה העות'מאנית – "הסכם איסטנבול" – כדי להרוויח זמן. שלום לצורך הכנה למלחמה.

כעבור שנים ספורות כבר הייתה פרס אחרת: מדינה חזקה, מאורגנת, עם שלטון מרכזי, אוצר מדינה יציב וצבא מאומן. ורק אז הפנה עבאס את עיניו מערבה. במסע מלחמות מבריק הביס את צבאות העות'מאנים בזה אחר זה, שחרר את העיר תבריז והשיב לפרס את גבולותיה הקלאסיים.

כשהממלכה התייצבה, בחר שאה עבאס להעביר את הבירה מקזווין לעיר הפרסית אספהאן. הבחירה לא הייתה מקרית – העיר שכנה בלב הממלכה, רחוקה מהאויבים מבחוץ ועמוקה במסורת פרסית מבפנים. תחת ידו הפכה אספהאן למוקד אדיר של מסחר, תרבות ודת: מסגדים רבי רושם, גנים מלכותיים, שווקים שוקקים, מפעלי שטיחים ששמם נישא בכל רחבי העולם ואפילו בית מלאכה לחרסינה, שבו הועסקו מאות אמנים סיניים.

בתוך כל זה, גם ליהודי פרס הייתה עדנה. השאה עודד את התיישבותם באספהאן, ובנה עבורם רובע יהודי מיוחד – "יהודיה". הקהילה שגשגה, ניהלה בתי כנסת, מוסדות חינוך ופעילות מסחרית ענפה. היו שכינו את העיר "ירושלים הקטנה". זה היה הרגע היהודי ביותר בתולדות אספהאן – רגע של חסד בתוך ממלכה שיעית.

אך כל זה לא החזיק לאורך זמן. ככל שגברה עוצמתו של השאה – גברה גם דבקותו בדת השיעית, והוא החל לפנות נגד היהודים. הכרוניקות של המשוררים היהודים באבאי בן לוטף ובאבאי בן פרהאד מתארות שורת גזרות משפילות: טלאים על הבגדים, כובעים מגוחכים שחויבו לעטות – יוזמה שיצאה דווקא מיהודי מומר בשם אבו אל־חסן לארי, ומכאן כינו אותם "כובעי בולחסן".

ברחבי הממלכה – ובמיוחד בשיראז, כאשאן ואספהאן – נדרשו היהודים להזדהות בגופם ולשאת קלון גלוי.

בעת כיבוש העיר זאגמי שבממלכת קאחתי (כיום גיאורגיה), נלקחו מאות יהודים בשבי ונשלחו להקים עיר בפרובינציה הבוצית שעל חופי הים הכספי. לאחר שהתנאים שם התבררו כבלתי אפשריים – התיר השאה להם לעבור לאספהאן. אחד מהם, חוואג’ה אלעזר, אף מונה לראש הקהילה, ולקח חלק חשוב בסחר המשי האימפריאלי.

הפרק האפל ביותר הגיע לקראת סוף ימיו של עבאס. בעקבות סכסוך פנימי בקהילת אספהאן, האשימו קנאים שיעים את היהודים בחתרנות וב"טומאה". עבאס דרש מהם להתאסלם או למות. כמה מהם בחרו למות על קידוש השם. אחרים ניצלו בזכות התערבותו האמיצה של חכם הדת השיעי בהאא א-דין אל-עמילי. הייתה זו עצירת רדיפה ברגע האחרון – אך הפחד כבר השתרש.

ואולי – אולי – זה היה חלק מהעונש שבא עליו. ככל שגברה גדולתו כלפי חוץ – כך הלך והתערער מבפנים. עבאס, שרצה להבטיח את המשך שושלתו, הלך והסתגר בחשדנות. הוא חשש מבניו, ראה בהם סכנה לשלטונו, ובאכזריות קרה – חיסל את עתיד ביתו. יורשו מוחמד באקר מירזא נרצח בתוך חמאם. את הבן השני ציווה לעוור, ואת השלישי כלא. נכדו, סאם מירזא, שנהפך בסוף ליורשו, תחת השם "שאה סאפי", שנא את סבו על שגרם לרצח אביו.

בשנת 1629, כשהיה בן 57 בלבד, מת עבאס בארמונו בצפון פרס, ונקבר בכאשאן – עיר שכה אהב. הוא הלך לעולמו, אך הממלכה נשארה – עד שנשחקה לאטה תחת יורשיו חסרי הניסיון.

שנים חלפו. בשנת 1656, תחת שלטון שאה עבאס השני, הגיעו השנאה והחשדנות לשיאן. יהודי אספהאן גורשו כולם מן העיר, בטענה כי הם טמאים. רבים התאסלמו בכפייה. אך כעבור חמש שנים, עם קריסת הכנסות המסים – והתפשטות השמועה שהמומרים ממשיכים לשמור יהדות בסתר – הותר להם לחזור לדתם, כל עוד ימשיכו לשאת את הטלאי המפלה.

כעבור דור נוסף עלה לשלטון נאדיר שאה. באופן נדיר, הוא ביקש להבין את היהדות עצמה. באבא בן נוראל חאקם – חכם יהודי – תרגם לבקשתו את החומש וספר התהילים לפרסית. הכמרים הנוצרים תרגמו את הברית החדשה, והחכמים המוסלמים – את הקוראן. לראשונה נערכה השוואה בין הדתות על אדמת פרס. אך הניסיון לפתוח את הלב לא האריך ימים.

והיום?

היום אספהאן שוב אינה "ירושלים הקטנה", אלא מעוז גרעיני ואידיאולוגי של שנאה. היהודים הבודדים שנותרו שם נאלצים לעיתים להפגין תמיכה בפלסטינים ולהוקיע את ישראל – כדי לשרוד.