אודיה סברי ובעלה הרב פינחס הם הורים לשלושה ילדים ביולוגיים בוגרים, ובמקביל משמשים שנים רבות כ'הורי הבית' במשפחתון עבור ילדים שהוצאו מביתם. כשאודיה פוסעת עם ילדיה לבריכה או למתנ"ס בשעות אחר הצהריים, המשפחה מושכת לא מעט מבטים ממי שטרם זכה להכירם. אמא אחת וסביבה עשרה ילדים, כולם בגילאי בית ספר ותיכון, אך עם מגוון תווי פנים וצבעי שיער ועור.

הרב פינחס ואודיה סברי

בית לכל דבר

"בעלי ואני משמשים ב-26 השנים האחרונות 'כהורי הבית' של משפחתון קהילתי בעיר יפו, הכפוף למשרד הרווחה ובפיקוחו, וכיום משויך לעמותת 'אור שלום', הכפוף למשרד הרווחה והביטחון החברתי ובפיקוחו, ושוכן בעיר יפו", מספרת אודיה. "הוא מיועד לילדים שהוצאו מהבית בצו בית משפט, היות והוריהם אינם מסוגלים לגדל אותם, ונדרש למצוא עבורם מסגרת משפחתית אחרת. אנחנו משמשים כהורים לכל דבר לילדים במשפחתון שלנו, ודואגים לכל צורכיהם: החל מצרכים בסיסיים כמו אוכל, עזרה בלימודים וטיפולים רפואיים, וכמובן צרכים רגשיים, חום ואהבה. בנוסף, הילדים מקבלים מטעם 'אור שלום' מעטפת שלימה הכוללת ליווי של עובדת סוציאלית, טיפולים רגשיים, בנות שירות, מורים ופסיכולוגית, כדי לסייע להם להתמודד עם האתגרים שחוו. גם לנו, כהורי הבית, ניתן יעוץ והכוונה בתפקיד. במשך 24 שנה פעלנו תחת 'העמותה לקידום החינוך בתל אביב-יפו', עמותה שנוסדה על ידי ד"ר דיוויד פורטוביץ', ואנשיה היו עבורנו כמשפחה. יש לנו הרבה הכרת הטוב כלפיהם על כברת הדרך והליווי שנתנו לנו לאורך השנים".

"אנחנו מהווים עבור הילדים משפחה משלימה, ומשמשים בתפקיד ההורי בנושאים שונים. בפניות מבית הספר, למשל, או בטיפולים רפואיים, אנחנו נהיה הכתובת. לא חשבנו שנעשה את זה כל כך הרבה שנים", היא מוסיפה, "אבל מבחינתנו זו פשוט שליחות שנכנסה לנו ללב. זאת לא עבודה, זה אורח החיים שלנו".

סלון הבית מקושט לכבוד חודש אדר

מהיכן הגיע הרעיון לשמש כהורים אומנים במשפחתון?

"שנינו גדלנו במשפחות שעסקו בחינוך, ובאופן טבעי הלכנו גם אנחנו ללמוד את המקצוע", אודיה נזכרת. "כשהתחתנו, הבנו שאנחנו נמשכים לתחום, אבל מעוניינים לעשות משהו קצת שונה מללמד בבית הספר.

"הרעיון של הורים אומנים עלה אז, וקפצנו למים, מבלי להבין יותר מדי את המשמעויות. התחלנו בתפקיד בכפר הילדים 'תלפיות' שבחדרה, כזוג צעיר עם תינוקת. היינו שם שנה וזה מצא חן בעינינו, אבל המרחק מההורים בשני הצדדים הקשה, וכך יצא שהגענו למקום הנוכחי ביפו. במקביל לתפקידנו, נולדנו לנו כאן שני ילדים נוספים, כך שהם גדלו מגיל אפס בצמוד לילדי המשפחתון".

סברי מסבירה שילדי המשפחתון הוצאו מבתיהם בצו בית המשפט, ולרוב באים ממשפחות שעולמן לא שפר עליהן מסיבות שונות. חלקם מגיעים ממשפחות חד-הוריות או ממשפחות שההורים מכורים לאלכוהול או לחומרים מסוכנים. הם מגיעים מכל האוכלוסיות והמגזרים במדינת ישראל. המשפחות הביולוגיות שלהם מתגוררות בערים סמוכות, וכך אפשר לשמור עמן על קשר. היא מציינת שהקשר עם הורי הילדים הוא חלק משמעותי בעשייה, והתפיסה המקצועית היא שחיזוק הקשר ביניהם הוא חלק חשוב בטיפול בילד.

"פעם בשבועיים הילדים יוצאים לשבת בבתיהם. יש ילדים שלצערנו אין להם משפחה לחזור אליה, ועבורם מצאנו משפחות מארחות קבועות לאותן שבתות. בחגים ובחופשות ארוכות, אותם ילדים ילכו לפעילויות ולמחנה קיץ מטעם 'אור שלום'".

לרוב, הילדים מגיעים למשפחתון כאשר הם בכיתות הנמוכות, ועוזבים כעבור מספר שנים. לסברי מציינת מקרה מרגש מהעבר, בו לאחר שהילד הוצא מביתו והגיע למשפחתון, הצליחה אימו להשתקם ממעגל ההתמכרות והילד שב הביתה. לצד זאת, ישנם ילדים שנשארו במשפחתון עד שהגיעו לגיל המקסימלי – גיל 18.

איך מתנהל סדר היום במשפחתון?

"כבית לכל דבר", אודיה משיבה. "אנחנו מעירים את הילדים בבוקר, והם יושבים לארוחת בוקר ומתארגנים לקראת היציאה לבית הספר. הילדים הצעירים, בגילאי בית הספר היסודי,  יוצאים להסעה, והבוגרים יותר, בגילאי חטיבה ותיכון, נוסעים בתחבורה ציבורית. בשעות הצהריים הם חוזרים, וסועדים ארוחת צהריים".

לדברי אודיה, במשפחתונים נשלחות לרוב מטעם העמותה מנקה ומבשלת, אך את הבישולים, הן בימות החול והן לשבת, היא מקפידה לעשות בעצמה, כאידיאל. "כך אני יכולה להכין תבשילים ולגוון לפי טעמו של כל ילד וילד. אני מאמינה שהבישול נותן אווירה של בית. לאחר ארוחת הצהריים הילדים משחקים ועושים שיעורי בית. בשעות אחר הצהריים מצטרפות שתי בנות השירות המקסימות שלנו, שיושבות איתם גם הן.

"בימים מסוימים מגיעות לכאן מורות לתגבר לימודית. בנוסף, בתחילת השנה אנחנו הולכים ביחד איתם למתנ"ס, וכל ילד בוחר חוג לפי מה שאוהב. בסך הכול, לכל ילד בנינו מערך שבועי משלו לשעות אחר הצהריים, שכולל בתוכו גם טיפול רגשי פעם בשבוע. לקראת הערב מגיע זמן המקלחות, ארוחת ערב ושינה".

סדר ט"ו בשבט במשפחתון

חברים לחיים

מה האתגרים במשימה הזו?

"לא חסר", אודיה צוחקת. "קיימים כמובן האתגרים הרגילים, של גידול ילדים, ואליהם מתווסף הרקע שאיתו הם מגיעים אלינו. לא פעם המטען שהילדים חוו בילדותם מלווה אותם, ובא לידי ביטוי בהתנהגויות לא פשוטות כמו התפרצויות זעם, אלימות, שבירת חפצים, ולעיתים אפילו ניסיון פגיעה עצמית.

"זה לא פשוט", היא מוסיפה. "לא קל לטפל ולמנוע אירועים כאלו, וגם לא קל להיחשף לכאב שמפעיל אותם. קיימות גם מורכבויות נוספות, שמפאת צנעת הפרט לא נרחיב עליהן. האחריות עלינו, כהורי הבית, היא מצד אחד לספק לכל אחד מהם את המעטפת הרגשית שהוא זקוק לה, ומצד שני לשמור על סביבה בטוחה בעזרת גבולות ברורים. פעם בשבוע יש לי פגישה עם מדריכה מקצועית, בה אנחנו דנות על דרכי טיפול ומקדישות זמן לחשיבה על הגישות החינוכיות לגבי כל ילד. בנוסף, יש לנו ישיבות צוות בהשתתפות כל הגורמים שמעורבים בטיפול בילדים: העובדת הסוציאלית, בנות השירות, מנהלת האשכול ורכזת הטיפול".

האם קיימים קונפליקטים בין המשפחתון לגידול הילדים הפרטיים שלכם?

"כשהילדים היו צעירים יותר, בעלי נהג לומר שבתנו הבכורה היא האינדיקציה עבורנו האם המשפחתון משתלב נכון עם המשפחה הפרטית. ברוך השם, היא כבר אימא בעצמה, אך בכל שלבי הגידול שלה היא הייתה קסם של ילדה, וראינו כיצד היא מתפתחת מזה. כיום, במבט לאחור, כששתי בנותיי נישאו ובני הצעיר בצבא, אני יכולה לומר שהם קיבלו הרבה מאוד מאורח החיים הזה.

"לאחד מילדיי היו תקופות בהן רצה שנעבור לבית משלנו, והוא התקשה עם השילוב. כעת, כשהוא בוגר, יוצא לי לערוך איתו שיחות נפש מדי פעם, והוא מספר שדווקא בזכות המשפחתון הוא יודע להסתדר עם מנעד רחב של אנשים. ואכן, יש לו חברים ממעגלים מגוונים, והוא יודע לשלב נהדר בין עולמות שונים ועדיין לשמור על מי שהוא".

אחת לשנה, בל"ג בעומר, נערך מפגש לכלל בוגרי המשפחתון מכל השנים, וכן לבנות השירות לדורותיהן. במפגש שותפים גם ילדיהם הביולוגיים של בני הזוג סברי, והם נהנים להעלות זיכרונות משותפים. "בסופו של דבר, הם קיבלו חברים לחיים", היא אומרת.

כשאני מבררת האם מגורי המשפחה הגרעינית מופרדים מהמשפחתון, אודיה משיבה כי בדרך כלל במשפחתונים מוקצות קומות שונות לשם כך. "אצלנו זה מעט שונה, והבית בנוי כולו במפלס אחד. מחיצת זכוכית מפרידה בין מגורי המשפחה ליתר הבית, כך שבפועל ההפרדה לא ממש קיימת. אני חושבת שמינון ההפרדה מושפע מהאופי של הורי הבית. ממילא אני באופיי לא אחת כזו שיכולה להיכנס למגורים ולהתנתק. לרוב אנחנו משכנים בחדרים הסמוכים אלינו את הילדים שיותר זקוקים לנוכחותנו".

מהם עוגני הכוח בכל העשייה האינטנסיבית והלא פשוטה?

"העוגן המרכזי שלי הוא בעלי, שיהיה בריא. גם בעיתות משבר, הוא עם יכולת מדהימה להכיל את הקשיים ולהיות חזק עבור שנינו".

"המורים של החיים"

לבעלה של אודיה, הרב פינחס סברי, ישנם עוד מספר כובעים, מלבד תפקידו במשפחתון. בין השאר הוא משמש כראש כולל בעיר, רב בית כנסת בשכונה, וכן אחראי בעמותה שמחלקת פירות וירקות לנזקקים מדי שבוע וסלי מזון לפני חגים. "למרות שלל הכובעים, בעלי נותן יד כשצריך ומאוד מעורב במה שקורה בבית", מדגישה אודיה. "למדנו לארגן את השבוע באופן מיטבי, כך שאם נדרש ללוות ילד לטיפול או לקנות תרופות הוא יוכל למצוא את הזמן לכך. בנוסף, יש לנו את המעטפת של בנות השירות, שגם הן מסייעות במה שנדרש. ובעיקר, הזמן והמיומנות עושים את שלהם ולמדנו לשלב. בעלי פעיל מאוד בקהילה, ואלו דברים משמעותיים עבורנו. אנשים רואים בו כתובת לשפוך את ליבם, וזוגות מגיעים אליו להתייעץ. פעם בשבוע, ביום קבוע, העמותה שהוא פעיל בה מחלקת את הפירות והירקות. ילדי המשפחתון שבגילאי תיכון מתלווים אליו לסייע, במסגרת שעות 'מחויבות אישית' מטעם בית הספר".

הרב פינחס ואודיה עם הנכדים

מתי מוצאים זמן לזוגיות בתוך המציאות האינטנסיבית הזו?

"בלו"ז של המשפחתון כלול ערב בשבוע שהוא ערב חופשי, ומוקדש רק למשפחה הגרעינית. כיום, כשהילדים הביולוגיים כבר בגרו, אנחנו מקדישים אותו לזמן איכות זוגי עבורנו. זה ערב מאוד משמעותי, ואני ממליצה עליו לכל זוג. אנחנו יודעים מראש שהוא 'שלנו', ותמיד מוצאים מה לעשות בו – בבית, בחוץ או בביקורים אצל המשפחה המורחבת.

"בנוסף, אחת לשבועיים, ילדי המשפחתון יוצאים לשבת בבתי המשפחות הביולוגיות שלהם, וגם אז יש לנו זמן פרטי. הדבר הכי חשוב הוא לנצל את הרגעים הללו, ולקחת מהם את המיטב".

בסיום הריאיון, סברי אומרת: "ילדים הם המורים של החיים. תמיד הם יכולים להפתיע ויש הרבה מה ללמוד מהם. הדבר שהכי ממלא אותי בכוחות זה לראות את ההתקדמות שלהם. בתוך העשייה עצמה לא תמיד קל, והתגובות מצידם יכולות להיות לא נעימות. זה נכון אצל ילדים באופן כללי, ואצל הילדים במשפחתון במיוחד; בגלל שחשוב להם לשמור על יחסים טובים עם המשפחות הביולוגיות שלהם, את הכעסים הם יפנו לעתים קרובות כלפינו. ההבנה והמילים הטובות מגיעות בהמשך, כשהם חוזרים כבוגרים, ומזכירים לטובה סיטואציות שאפילו אני כבר שכחתי מהן.

"פעם עצרתי לחשוב מה תהיה התחנה הבאה שלנו, אבל לא הצלחתי לחשוב על משהו שיהיה כל כך משמעותי כמו לעסוק בחיים של ילדים. אמנם לא אצל כולם אנחנו מצליחים לשבור את המעגל הקשה ממנו הם מגיעים, אבל כשיש ילדים שעולים על המסלול, ויוצאים משם, התחושה היא 'יגעת ומצאת – תאמין', אושר גדול".