הטעות שעלתה ביוקר: סיפורו של המיליונר היהודי שכל ילדיו התנצרו

בשעות הבוקר הקרירות של ברלין, אי־שם בתחילת המאה ה־19, נראה דניאל איציג צועד בבטחה אל תוך בניין האבן המרשים של הבנק אשר נשא את שמו. פקידי הבנק נעמדו לכבודו, עוברי אורח הסירו את כובעיהם, ונשות המעמד הגבוה לחשו זה לזה: "זהו דניאל איציג – סוחר הברזל, בעל המפעלים, היהודי העשיר ביותר בעיר". השפעתו הכלכלית והחברתית בברלין לא ידעה גבול, והוא היה לסמל של הצלחה, יזמות וקידמה.

לאחר שסיים את סידורי הבנק, עלה איציג למרכבתו המפוארת, רתומה לסוסים גזעיים עטויי רתמות כסף, ונסע אל מפעל העופרת אשר בבעלותו. שם בירך את הפועלים לשלום, שוחח עמם בגובה העיניים והקפיד לבדוק את תנאיהם. עושר לא סנוור אותו, ולבו היה פתוח לעניי עמו. הוא המשיך אל בית החרושת לשמן, שם פגשה אותו פועלת יהודייה פשוטה, לבושה בבגדי עבודה גסים, שבקשה את עזרתו הכלכלית. בעיניים מושפלות סיפרה שאין ביכולתה לשלם עבור לימוד בנה. דניאל נאנח, שלף ארנק עור עתיק ונתן לה נדבה הגונה. "אבל זה לא מספיק", הרהר בינו לבין עצמו. "האם צדקה תוכל לפתור את כל בעיות החינוך שבקרב בני עמי?".

כך נזרע הרעיון – הקמת בית ספר חינם לבני עניים. דניאל פנה להתייעצות עם הרב נפתלי הירץ וייזל, יהודי חכם וירא שמים, ועם חתנו דוד פרידלנדר – יהודי מבריק, חד־תבונה. באותם ימים היה נראה לאיציג שחתנו הוא בסך הכל קצת נועז, ושרצונותיו לשינוי הם לא רצונות מהפכניים והרסניים. אך האמת היא שדוד היה פורק עול מסורת, שראה בתורה משא ישן ובלתי רלוונטי. פרידלנדר ניסה לשכנע את חמיו לכלול בתכנית הלימודים כמה שיותר לימודי חול – גרמנית, מתמטיקה, היסטוריה – ובמקום גמרא, שילמדו הילדים "איך להיות אזרחים מועילים למלך פרוסיה".

איציג, שזיהה את הסכנה אך נמשך אחר חזון ההשכלה, ניסה ללכת בין הטיפות. הרב וייזל, מתוך הבנה למצוקת הדורות, הסכים במידת מה: "אם ילמדו מקצוע, יוכלו לפרנס בכבוד, אבל יש להקפיד שהבסיס יישאר לימוד תורה ושאיפה ליראת שמים אמיתית". וכך הוקם בית הספר – מפואר, רחב-ידיים, חינם אין כסף – והוא הפך למוקד תקווה בעיני משפחות רבות. שמו נקרא "חברת חינוך נערים".

אך התקווה לא ארכה ימים. השפעתו של פרידלנדר הלכה וגברה, והחזון המקורי של דניאל הלך והתעוות. שיעורי הגמרא צומצמו, תפילות הושמטו, והמורים שנשכרו לא היו יראי שמים, אלא אנשי מדע והגות חילונית. בית הספר, שאמור היה להרים את קרנם של היהודים ולהקנות להם כלים לפרנסה, הפך למוסד שבו ילדים נשכחו ממורשתם, והודרכו להתרחק ממנה.

הרב צבי הירש לוין, אב"ד ברלין, ראה את הסכנה, והתריע. הוא פנה לחבר הנאמנים, הצליח לשכנעם להרחיק את פרידלנדר, והביא מורים יראי שמים. תחת הדרכתו גדלו שיעורי הגמרא וההלכה לרוב רובו של היום, כשבנוסף, התלמידים הבוגרים מעמיקים בלימוד ספר הכוזרי, חובות הלבבות וענייני תפילה. אך הרפורמה לא האריכה ימים. הכוחות המשכילים שבו והשתלטו, והתלמידים בעלי הזהות היהודית עזבו את המוסד בזה אחר זה.

לבסוף פנו הרב לוין ורב העיר יוסף תאומים ישירות אל איציג, בבקשה להציל את המוסד. אך דניאל, שחי על קו התפר בין אמונה להשכלה, בין מסורת לקִדמה, לא הכריע. הוא היסס, דחה, והותיר את הדברים תלויים בין שמיים לארץ.

מותו של איציג היה לנקודת מפנה: בית הספר ננטש כמעט כליל על ידי היהודים המסורתיים, ונפתח בהמשך גם לתלמידים נוצריים. ערכי היסוד היהודיים נמחקו, והשפעתו של פרידלנדר ניכרה לא רק במוסד, אלא גם במשפחתו – מתוך שלושה עשר ילדיו של איציג, רבים התנצרו, איבדו כל זיקה ליהדות, והתבוללו כליל בתוך החברה הפרוסית.

כך הסתיים חזונו של דניאל איציג – באכזבה. הוא שאף לחנך את הדור הבא מתוך אהבה, מתוך רצון להיטיב, אך משנמנע מלהקשיב לרבני דורו, קרס חזונו אל תוך חילוניות והתבוללות מוחלטת.

זו מחירה של פשרנות, של אהדה גדולה לאומות העולם ולרעיונותיהם, מבלי להיאחז באהבת התורה ויראת השמיים, באהבת עם ישראל ובמורשתו הנצחית.