למה הילד שלי לא מקשיב, ואיך חז"ל לימדו אותי לדבר אליו אחרת?

אין הורה שלא מכיר את הסיטואציה: אתה מבקש בעדינות, אחר כך בקול קצת יותר תקיף ולבסוף – צעקה, איום או עונש. 

הילדים עצובים, אנחנו כעוסים אבל אז מגיעים הרגשות הקשים: אשמה, חרטה ולעתים גם חוסר אונים. "למה הילד שלי לא מקשיב לי, מה אני עושה לא נכון?", אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, והשאלות נותרות ללא מענה. לפחות לא משלנו, אולם אם נביט אחורה דווקא אל מה שהציעו לנו חז"ל, ייתכן שנוכל ללמוד דבר או שניים. 

במסכת אבות נכתב: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". 

לכאורה אמירה כללית, אך אם נחשוב על זה קצת יותר לעומק נבין שעבורנו, ההורים, זו קריאה לדיבור מכיל, מבט בגובה העיניים, וסובלנות שמזמינה את הילד להקשיב לנו לא מתוך פחד, אלא מתוך חיבור. חיבור לעצמו, חיבור לחינוך שלנו וחיבור לערכים האוניברסליים של היהדות, שעל פיה גם הוא נוהג. 

בעולם החיצוני קוראים לזה תקשורת מקרבת, ומזמינים אותנו להחליף ציוויים בבקשות שיתופיות, איומים בהסברים והפחדה בהבנה. במקום לשאול את עצמכם למה הילד לא מקשיב, אולי תשאלו איפה אני יכול להקשיב לו יותר? מה הילד שלי מרגיש כרגע, מה חסר לו? מה הוא מנסה לומר לי באמצעות ההתנגדות לבקשות שלי, שלעיתים יוצאות בצורה חצופה אפילו?

חשוב שנכבד את הילד 'בצלמו ובדמותו' של הבורא, וכמו שלא נדבר אל הבורא איך שאנחנו רוצים כך לא נדבר לילד שלנו איך 'שבא' כשהוא לא מקיים את ההוראות והפקודות שלנו. צריך להבין שלא תמיד זה נובע ממקום של התרסה, אלא לפעמים זה דווקא ממקום שבו הילד זקוק לחיבוק, להבנה קצת אחרת נטולת שיפוטיות, שידברו אליו בגובה הלב ולא בגובה הסמכותיות.