"בשעה תשע בבוקר נפגע הטנק של חברנו צבי פלדמן הי"ד, ויושביו נלקחו בשבי", כך פותח הרב דוד תורג'מן, בריאיון מיוחד בעקבות החזרת גופתו של חלל צה"ל צבי פלדמן הי"ד. פלדמן נפל בקרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון הראשונה, לפני 43 שנה. במשך עשרות שנים הוא נחשב לנעדר, ובחודש שעבר, בשיתוף פעולה של המוסד וצה"ל, הוברחה גופתו ארצה מבית הקברות בסוריה בו נטמן. הרב תורג'מן היה לצידו של צבי בקרב האחרון של חייו, ולמרות השנים שחלפו צבי חקוק היטב בזיכרונו.

צבי פלדמן הי"ד

"צבי היה בעל מידות נאצלות"

הרב תורג'מן הוא מייסד וראש ישיבת ההסדר בדימונה. הוא הקים גם את הישיבה התיכונית והאולפנה לבנות בעיר, ובמשך שנים ארוכות עמד בראשן. בנוסף, הוא משמש כממלא מקום רב העיר. עבור הרב תורג'מן, המלחמה הנוכחית ומסירות הנפש שמתגלה בה מזכירות מלחמה אחרת, שהתרחשה לפני יותר מארבעים שנה.

"עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הוקפצנו צפונה", הוא משחזר. "אני זוכר את השורה בגמרא בה עזבנו את הישיבה". הקרב, בו כמעט וקיפח את חייו, אירע חמישה ימים לאחר מכן. "הגדוד שלי קיבל משימה להגיע לכביש המוביל לדמשק. למג"ד ניתן דיווח מודיעיני שהשטח כבר 'נקי', דיווח שהתברר כשגוי, אך גרם לנו להיות שאננים", נאנח הרב תורג'מן.

"כשנכנסנו בשיירת טנקים, נפתחה עלינו אש תופת מראש ההר, ובמשך שעה ארוכה התנהל במקום קרב גבורה. הסורים היו ביתרון גובה משמעותי עלינו, והכינו היטב את המארב. רבים מחבריי לגדוד מצאו את מותם באותו לילה. בשעה שתיים בלילה, הטנק שהייתי בו נפגע מפגז סורי, ואנו, צוות הטנק, נאלצנו לקפוץ ממנו ולהסתתר בשטח המופגז, בחסות החשיכה. כעבור כמה שעות, בשעה תשע בבוקר, נפגע הטנק של צבי פלדמן הי"ד, ויושביו נלקחו בשבי".

הקרב הקשה שמתאר הרב תורג'מן ייזכר לימים כקרב סולטן יעקוב, בו נפלו בגבורה 22 לוחמים. ארבעה מתוכם, וכן שני חיילים חיים, נלקחו בשבי. "עם צבי זכיתי ללחום כתף אל כתף ביומיים שקדמו לנפילתו. הוא היה מבוגר ממני ומחבריי במספר שנים, אך לא ניתן היה לפספס את דמותו האצילית. פגשנו בחור מלא ענווה, בעל מידות נאצלות, שלא מרבה לדבר אך בעל מנגן. כששמעתי על החזרת גופתו, חשתי כאב על הוריו, שעשרות שנים ייחלו לרגע בו יובא ארצה, אך לא זכו לחזות בכך ונפטרו עוד לפני כן. מצד שני, עלתה בי שמחה שצבי זכה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולהיטמן בקבר ישראל, בסמוך להוריו עליהם השלום". הרב עוצר את דיבורו וממשיך בכאב: "ועדיין, אנחנו ממתינים להבאתו לקבר ישראל של החברותא שלי, יהודה כ"ץ הי"ד, שהוא החלל האחרון מאותו הקרב שעוד לא זכה לכך".

הרב דוד תורג'מן בהכנסת ספר תורה

"אם אנצל, אקדיש את חיי לתורה"

הרב תורג'מן חוזר לסיפור הקרב, ומתאר כיצד במשך שעות הם נאלצו להסתתר בשטח המופגז, לאחר שהטנק שלהם יצא מכלל שימוש. "התפללתי בליבי לריבונו של עולם, והבטחתי שאם אצא מכאן בחיים אקדיש את חיי לתורה", מגלה הרב. "אני מקווה שאני לא מאכזב אותו היום. במקביל, אבי, בביתנו בדימונה, נשאר ער כל אותו הלילה ושפך את ליבו בתפילה. הוא לא ידע כמובן היכן אני בדיוק ועל ההתרחשות הקשה, אך בגלל שאחיי ואני היינו מגויסים למלחמה, הוא הרגיש צורך להתפלל באותו הזמן. ואכן, קיבלנו הגנה מיוחדת משמיים, והסורים לא זיהו אותי ואת חבריי לצוות, למרות השעות הרבות בהן הסתתרנו בשטח. חברי לטנק, יהודה קפלן, לחש לנו במקום המחבוא, שאם עד עכשיו שרדנו, כנראה שמישהו שם למעלה רוצה שנישאר בחיים". 

הקרב נמשך עד חצות היום, אז הוכרזה הפסקת אש והשטח דמם באחת. הרב תורג'מן וחבריו יצאו ממקום המסתור והחלו לצעוד לכיוון ישראל. בשלב מסוים הם הבחינו מרחוק בדמויות שנעות על רכס ההר שמעליהם, ובעזרת המשקפות הם זיהו לשמחתם שמדובר בחיילי צה"ל. "במהרה השמחה התחלפה בבהלה", מספר הרב. "משפת הגוף של החיילים, הבנו שהם חושבים שאנחנו חיילים סורים שפוסעים לכיוונם, הרי צעדנו בשטח האויב, לאחר הפגזה כבדה. אם עד אותו רגע ניצלנו מאש האויב, לפתע נשקפה לנו סכנה מירי כוחותינו. התחלנו לזעוק לעברם שאנחנו ישראלים, אך הם לא שמעו. הסרתי את הקסדה, כדי שיראו את כיפת התכלת הגדולה שעל ראשי. בנוסף, הורדתי את הציצית מעל גופי, ונפנפתי בה ללא הרף".

ביום ההלוויה של צבי פלדמן, פגש הרב תורג'מן את עיברי, חייל נוסף מאותה מלחמה, ומשיחה עימו התברר שהוא היה בין החיילים שצעדו על הרכס. הוא שיתף את הרב: "היינו פסע מלירות בכם, והציצית שנפנפת בה רק חיזקה אצלנו את ההבנה, השגויה, שמדובר בסורים, כי פירשנו אותה כדגל כניעה לבן. ברגע האחרון, אחד מהחבר'ה הדתיים זיהה במשקפת את הפתילות שמחוברות בכנפות ואת הכיפה, וצעק לנו שלא נירה כי אלו חיילי צה"ל'.

במלחמה האחרונה מצוות ציצית צברה תנופה אדירה, וגם אצל חיילים שאינם דתיים באורחות חייהם ניתן לראות ציצית מבצבצת. למה, לדעתך, דווקא המצווה הזו התקבלה בקרב החיילים?

"כל יהודי, לא משנה מה ההשתייכות שלו, הוא בעל נשמה יהודית. הקדוש ברוך הוא אוהב את הנשמה הזו ומשתעשע איתה, והציצית שנלבשת היא עוד עדות על אותה נשמה שבפנים".

"אוסיף עוד משהו ספציפי לגבי מצוות ציצית, שמראה את הדרך הארוכה והחיובית שעשינו כעם בשישים השנה האחרונות. כיום, גם חיילים לא דתיים מתחברים למצווה. אך כילד קטן הייתי חוזר מבית הספר הדתי שלמדתי בו, לבוש בטלית קטן, ולא פעם ספגתי גיחוכים והערות על הבגד הזה מצד ילדים מבתי ספר אחרים שפגשתי בדרך. למרות ההשפלות, לא ויתרתי והתמדתי במצווה, והנה זכיתי", מחייך הרב, "שדווקא מצווה זו הצילה את חיי".

"תפילות יותר חזקות מכל"

כשאני מנסה לברר את יחסו לסוגיית החטופים, כמי שהחברותא שלו, יהודה כ"ץ, עדיין מוחזק בשבי האויב בסוריה, משיב הרב תורג'מן: "אמנם יש לי משנה בעניין, אך אני רוצה להתייחס לנקודה אחרת. יש דבר אחד שלדעתי כל עם ישראל, מכל סוגי ההשקפות, יכולים להתאחד סביבו, והוא גם הדבר שברור שיעזור ביותר – להתפלל. תפילות הן יותר חזקות מכל ההשתדלויות האחרות, שגם הן חשובות כמובן. הרי הגמרא אומרת שאם ראה אדם שלא נושע, יחזור ויתפלל, כי כנראה שהתפילה לא הייתה שלמה. האם לקדוש ברוך הוא קשה להציל את החטופים או להכניע את החמאס? ודאי שלא. אנחנו צריכים להתאחד כולנו בתפילה, כל עם ישראל, ולבקש על כך". הרב מוסיף כי "תפילה כזו מקומה בכותל המערבי. זה המקום המתאים לתפילה של כלל עם ישראל".

במלחמה הנוכחית, יצאו לקרב לא מעט מתלמידי הישיבה שלך. עם איזה מסר אתה שולח אותם לשם?

"אנחנו אף פעם לא מחנכים תלמיד לצבא ומלחמה", מקדים הרב תורג'מן. "עבודת החינוך, בישיבה התיכונית ובישיבת ההסדר, היא לחיים מתוך גדלות, לביסוס האמונה, לידיעת השם ולקביעות בתורה. וכשתלמידים גדלים כך ובונים באופן זה את אישיותם, אז אנחנו פוגשים את הגבורה העצומה שלהם בקרב, וכן לצערנו את כל הנופלים מאותה שבת בשמחת תורה, שכולם לחמו כמו אריות, כנגד כל הסיכויים".

"בוגר שלנו, ישי סלוטקי הי"ד, למשל. הוא יצא מביתו בשמחת תורה, עם אקדח בלבד, כדי להילחם במחבלים ולהגן על קיבוץ עלומים. בוגר נוסף מישיבתנו, אורי שני הי"ד, היה מפקד מחלקה, ויחד עם חייליו בלם את הטבח במוצב כיסופים. החיילים שלו מתארים שהוא נלחם מתוך אמונה ודבקות במטרה, בלי לחשוב על שום דבר אחר. הם לא היחידים, הדוגמאות רבות מאוד".

"אנחנו נמצאים בדור גדול, וצריך לדעת את זה", אומר הרב תורג'מן לסיום. "הגבורה שאנחנו פוגשים היום, זו לא גבורה רגילה. ראינו כזו אולי בימי חילות דוד. רק על הגבורה הזו אנחנו צריכים לדעת להודות להשם יום-יום".