"את יודעת מה יקרה אם אני אדבר מהפינה של החדר אל אלוקים, והוא יענה לי?"

לו היתה לי מצלמה פנימית של רגשות ומהלכם, כזו המטיילת בתוך בני האדם, הייתי משתמשת בה תדיר.

בעונה הזו, של הספירה הזו, תיכף שבועות, הייתי עושה קלוז-אפ על רגע אחד אצל בעלי תשובה בפרט. רגע ענק, מכונן וחמקמק. רגע משמעותי שמגיע ללא הודעה מוקדמת. רגע צרוב, רגע שיודע לייצר געגוע, רגע קשה למגע חוזר, אפילו על ידי בעליו. רגע קבלת גילוי אמיתות התורהבתוכנו.

אני מוכנה שיעשו לי היפנוזה כדי לחוש שוב את עונג הלייף סטייל הזה, שממנו את מתחילה להיות בקשר אמיתי עם ריבונו של עולם.

גם דתיים מבית, אלה שיודעים להיות הבעלים של התשובה של עצמם, מכירים אותו, את הרגע הזה. הרי המושג "לחזור בתשובה" אינו שייך רק לעולם החוזרים או השבים. הוא מושג על ידי כולם. אבא שלי, שאינו איש דתי, תמיד שואל אותי על הרגע הזה. זה מסקרן אותו.

חילונים מגששי אמת מצפים, כנראה, לפצצת תאורה שתפתח את אירועי הטקס, שתגיד – הנה, מכאן. אבל זה לא עובד ככה. כי זה הרי לא באמת רגע אחד. זה בישול ארוך, זה תהליך, זה שובל.

הוא לא רק שואל אותי, בתו, על הרגע הזה. הוא גם שאל את השאלה הזו, לא פעם ולא פעמיים, את חבר נפשו, הרב אורי זוהר זצוק"ל. ומה הרב ענה לו, אתם שואלים?

"גבי", הרב אורי היה אומר לו, "עזוב אותך ואת השאלה. לך הביתה, היכנס אל החדר, תעמוד בפינה, ודבר אל אלוקים". ככה, בדיוק באלה המילים.

אבא שלי מספר שכששואלים אותו אם הוא עשה את מה שהרב אורי אמר לו לעשות, הוא עונה שלא. וגם מסביר למה. "שתי סיבות: אחת, זה נראה לי אידיוטי.  נראה לי מטופש, לעמוד בחדר ולדבר. אבל הסיבה השנייה שלא עשיתי עדיין את מה שהרב אורי אמר לי לעשות", ממשיך אבא, "היא כי אני מת מפחד".

"פחד?".

"את יודעת מה יקרה אם אני אדבר מהפינה של החדר אל אלוקים, והוא פתאום יענה לי?".

"מה יקרה?", אני שואלת.

"אוי, איזה ברוך ייפול עלי. כל כך הרבה מצוות, ואיסורים, והוראות. מה אני צריך את זה על הראש?".

קבלת התורה הפרטית אצל כל אחד ואחד מאיתנו היא רגע של הבנה שיש מערכת כללית ואישית שאנחנו נבחרנו להיות חלק ממנה. חלק ממציאות גבוהה ואמיתית. כזו שיש בה גבולות שיוצרים מרחב נכון וקדוש בו לחיות.

בריח העולה מן העולם היום, אחרי שהוא נרגע מילדי הפרחים שיצר, אלה שביקשו רק "חופש, חופש", תנועת ההשכלה שביקשה תאוות ידע, שלא ידע לדור בכפיפה אחת עם מערכת גבוהה יותר של גרמי שמיים, העולם חוזר הביתה. קצת כמו נוער שמתבגר ושב אל הערכה הורית ואל ההבנה שאמא ואבא כן יודעים משהו על העולם הזה, ועל העולם הבא.

יהודים כנים חוזרים אט אט, ללא פחד, ומבקשים: "הכירו עבורי בחזרה את האוצרות שהם שלי. את הגבולות השמימיים שיודעות לעשות בשבילנו רק המצוות. האומץ להחזיר לעצמנו את דרך האמת, לחיות לפי התורה הזאת".