כשמגיעים לבית כנסת "הדרת קודש" בחיפה, קשה שלא להישבר מהמראות הקשים: קירות מתפוררים, שערים חלודים, וסמל מגן דוד מיותם על דלת הכניסה – אלו הם הסימנים היחידים שמעידים על כך שהמבנה שימש בעבר כבית הכנסת המפואר ביותר בעיר.

בית הכנסת הוקם בשנת 1913 והיה פעיל עד לתחילת שנות ה-90. מאז נראתה במקום במשך עשרות שנים עזובה רבה, כאשר בית הכנסת שבמשך שנים היה שוקק חיים, הפך לעיי חרבות – מקום בו מתגוללות אשפות ואין זכר לקדושה שאפיינה אותו. אבל בחודשיים האחרונים השתנה הכל. אחרי עשרים וחמש שנות מאבק למען הקמתו המחודשת של בית הכנסת, ארע הבלתי יאומן: הוצבו פיגומים בבית הכנסת, ועבודות השיפוץ החלו.

מי שעומד בעקשנות רבה מאחורי הפעילות הזו הוא יוסי ויליאן, תושב חיפה, בן להורים ניצולי שואה, אשר מעיד על עצמו כי כל זיכרונות הילדות שלו קשורים לאותו בית כנסת, אשר היה לא רק גדול ומרכזי, אלא גם משמעותי מאוד בחייהם של תושבי חיפה.

למען בית הכנסת

"התחלתי במאבק למען שיפוץ בית הכנסת לפני 25 שנה", מספר ויליאן, "עשיתי זאת כי הנפש לא יכלה לסבול את המראות הקשים. מי שאינו חיפאי לא מבין, אבל מדובר בבית הכנסת המפורסם ביותר בעיר, אשר כל דבר ששייך ליהדות ודת בחיפה התחיל בו – הרבנות הראשית שכנה בו, כך גם החברה קדישא. אפיית המצות השמורות התחילה בבית הכנסת, וגם הישיבה הראשונה בחיפה הוקמה בו. התפללו בו רבים מגדולי ישראל במשך השנים, ביניהם הרב קוק זצ"ל, שהגיע לבית הכנסת במיוחד ונשא את כפיו בברכת כהנים". מעניין לציין כי יש אפילו מסורת על כך שבעבר הרחוק, כשבית הכנסת שכן באזור אחר בחיפה, רבי נחמן מברסלב זצ"ל התפלל בו בערב ראש השנה, והדברים אף מופיעים בספרו של תלמידו רבי נתן – שיחות מוהר"ן.

לדבריו של ויליאן, למקום יש גם ערך היסטורי רב, מאחר שבתקופת מלחמת השחרור השתלטו עליו כנופיות וירו ממנו לתוך שכונת הדר. כמו כן יוצאת ממנו מרפסת המכונה 'מרפסת הלוחמים', משם שמרו הלוחמים על בית הכנסת והשכונה, כאשר הנשק הופנה לעיר התחתית, כך שהיה לו תפקיד חשוב מאוד בפעולת ההגנה.

"נכון לעכשיו", אומר ויליאן בסיפוק, "השיפוצים כבר החלו והוקמו פיגומים בצד החיצוני והפנימי של בית הכנסת, כדי למנוע סכנת התמוטטות. כעת אנו מצפים בקוצר רוח לכך שהגג יוחלף, ואז יורדו הפיגומים ונוכל לעבור לשלב המשמעותי ביותר – שיקום פנים בית הכנסת".

על השאלה המהותית ביותר: "כמה זמן זה ייקח?" ויליאן מתקשה להשיב. "הלוואי וידעתי", הוא אומר, "התקציב לשיקום בית הכנסת הוא ממשלתי, ואינו בידינו, לכן איננו יודעים מתי יקרה כל דבר, אך התקווה הגדולה שלנו היא שבתוך שנה יסתיימו העבודות ונחגוג את חנוכת הבית".

25 שנות מאבק

ויליאן שב לאחור ומספר על תחילתו של המאבק: "בתחילה כלל לא דובר על שיפוצים, והפעילות שניהלתי הייתה אך ורק לצורך העברת הבעלות על המבנה - מהאפוטרופוס הכללי שזה המדינה אל עמותה שהקמתי יחד עם תושבים נוספים מהשכונה, שכולם בעודם ילדים התפללו בבית הכנסת. היה חשוב לי שחברי העמותה יהיו דווקא כאלו שהם ואבותיהם התפללו כאן, בשל המוטיבציה העצומה שהמאבק דורש", הוא מבהיר.

לדבריו, אחרי מאמצים רבים של עורך הדין שהוא עצמו חבר בעמותה והתפלל בילדותו בבית הכנסת עם הוריו, הוא הצליח להעביר את הבעלות מהמדינה אל העמותה, מה שהפך אותם לבעלי הנכס.

"ההכרה התקבלה בשנת 2019, כמעט עשרים שנה לאחר שהתחלנו לפעול", הוא מציין, "ואז עברנו למאבק הבא על שיקום בית הכנסת. לצורך זה פנינו למועצה לשימור אתרי מורשת שבמחוז חיפה, שם נאמר לנו שהם מכירים ברקע ההיסטורי של בית הכנסת ומעוניינים לשקם אותו, אך כדי לעשות זאת יש לקבל את אישור המשרד למורשת לצורך קבלת תקציב מיוחד. חלפו חמש שנים עד שהתקציב התקבל באופן חלקי, וכך ניתן לראות שבשלב זה אנו בעיצומן של עבודות השיפוץ על המבנה".

במשך עשרים וחמש שנה נלחמת כדי להגיע לרגע הזה. לא היו רגעי ייאוש?

"בוודאי שהיו קשיים רבים בדרך, ובהחלט יכולתי להתייאש, בפרט שבשלב בו התחלתי עם המאבק הייתי לבדי וכלל לא היה ברור שהפעילות תוביל למשהו שיגיע לסיומו, או אפילו לתחילתו. ההתקדמות הייתה איטית ומתסכלת מאוד, אבל לא התייאשנו. כולנו האמנו שבורא עולם ואבותינו שהתפללו בבית הכנסת, יחזקו את ידינו וידענו שאנו מחויבים להם".

אחד מרגעי הקושי הזכורים לויליאן במיוחד היה ביום בו החלו העבודות, כשהוא הגיע לראות איך הן מתבצעות מקרוב, ואז נפצע ופרק את הכתף. "זה היה רגע קשה מאוד", הוא נזכר בכאב, "ועד היום לא ממש חזרתי לעצמי, אבל זה קרה בחודש אב, וראיתי בכך סימן משמיים לכך שאבא שלי קורא לי ומבקש שאמשיך במלאכה, וגם אבא שבשמיים עומד מאחוריי. בסופו של דבר, מעז יצא מתוק, שכן היו לי חברים ששמעו על כך, והתוודעו לעובדה שהחלו עבודות השיפוץ. זה מאוד שימח אותם, וחלקם הציעו בעקבות כך תרומות משמעותיות – לא של כסף, אלא תרומות  מהותיות, כמו אחד מהם שהבטיח לשקם את הבימה בהיכל, ואף סיפר על הקשר האישי שהוא חש כלפי המקום, שכן אביו היה החזן הראשי בבית הכנסת, ומשפחתם התגוררה במרתף של המבנה. חבר אחר הבטיח לתרום וילונות באורך 300 מטר, ואדם נוסף הוא בעלים של מחצבה במישור אדומים, והחליט כי ברצונו לתרום את כל האבן שתידרש בחדר הזיכרון שנקים לזיכרון עולם לרבנים ולמתפללים הרבים. 

"בנוסף, כבר כיום יש הבטחה לשלושה ספרי תורה לבית הכנסת, ועוד היד נטויה. באופן אישי אשתי ואני מתעתדים לתרום את הפרוכת לארון הקודש, ולהקדישה לעילוי נשמת הוריי ונכדתנו שנפטרה בגיל חודש ולא זכינו לגדלה".

להשיב עטרה ליושנה

בית הכנסת שיוקם יהיה דומה לבית הכנסת העתיק?

"בשל הקשר שלנו עם המועצה לשחזור אתרים אנו מחויבים לשחזר אותו באופן מדויק עד כמה שאפשר, וכך למשל ארון הקודש שכיום עומד בתוך בית הכנסת מבויש ועצוב, ישוקם על ידי נגרים – מומחים מיוחדים לשימור, הצלחנו גם להשיג נברשות דומות ממש לאלו שהיו בבית הכנסת, ומכיוון שחבריי ואני זוכרים היטב את מראהו של בית הכנסת בעבר, נוכל לעשות זאת באופן כמה שיותר מדויק. יחד עם זאת, ברור שהשחזור לא יוכל ממש להיות אחד לאחד, ואני מניח שהחדש והישן יתמזגו בבית הכנסת בערבוביה".

לויליאן יש גם חלום ברור בנוגע לאופן בו יפעל בית הכנסת, לאחר הקמתו ופתיחתו לציבור. "שוחחתי עם רבנים רבים בחיפה, ויש לי מכתב מכל אחד מהם בו הוא כותב שלאחר הקמת בית הכנסת הוא מתכוון להגיע בתורו יחד עם תלמידיו כדי להתפלל ולהעביר שיעורי תורה, כך שבשעות היום יהיה בית הכנסת מלא. ניהלנו גם שיח עם מקובלים מצפת שמכירים את בית הכנסת, ומעוניינים להגיע אליו כדי ללמוד בשעות הלילה, כך שאנו מעריכים שבית הכנסת יהיה מאוכלס ופעיל בעזרת ה' – ביום וגם בלילה".

בנוסף, ויליאן מציין שכחלק מכך שבית הכנסת יהפוך לאתר מורשת, יוקם בו גם מרכז מבקרים שישוכן במרתף. "במרכז יוצגו ממצאים שונים מהימים שבהם שימש בית הכנסת כמבצר במלחמת השחרור, ובכלל ממאורעות נוספים שאירעו בו במשך השנים. כעת נותר לחכות רק לכך שהמלאכה תושלם ושהמבנה סוף סוף יוקם על תילו, הלוואי שזה יקרה בהקדם".