ב-17 ביולי 1988 פילסו את דרכם מספר דחפורי ענק בלב העיר קראצ'י שבפקיסטן. היעד שלהם היה בית הכנסת היהודי "מגן שלום". בפקודת הנשיא מוחמד זיא אל-חאק, בית הכנסת ייהרס לטובת הקמת קניון מסחרי. מובן שאף אחד לא שאל את שרידי יהדות פקיסטן בדבר דעתם בנושא, או לא חשב לפצות אותם על השטח שאותו רכשו במיטב כספם, ועל הבניין המפואר שאותו טיפחו במשך שנים. למוחמד זיא אל חאק לא היו הרבה סנטימנטים. ב-1976 מונה למפקד הצבא הפקיסטני, וב-1977 הוא כבר הוביל הפיכה צבאית, הוציא להורג את ראש הממשלה ומינה את עצמו לנשיא העליון. בדיוק חודש ימים לאחר הריסת בית הכנסת, ב-17 באוגוסט 1988, מת מוחמד זיא אל חאק בתאונת מטוס מסתורית.

אך פקיסטן לא נעשתה בהכרח טובה יותר עם היעלמותו של העריץ. פקיסטן היא מדינה צעירה ורוויית דמים. רק ב-1947 עם סיום השלטון הבריטי בהודו, החלה פקיסטן את מאבקה לעצמאות. במאבק זה נעקרו ממקומם 4 מיליון בני אדם, ונהרגו חצי מיליון. השם פקיסטן, אגב, הוא ראשי תיבות של הישויות שמרכיבות אותה: פנג'אב, אפגניה, קשמיר, סינד ובלוצ'יסטן. תודו שלא שמעתם עליהן מעולם... היא עברה הרבה חליפות, הפיכות והשתלטויות. בסופו של דבר היא רפובליקה איסלמית לא מאד דמוקרטית. השלטון המוסלמי העביר את הבירה מהעיר הקדומה קראצ'י אל העיר איסלמבאד, ששמה אומר לנו הכל. אין מקום ליהודים, ואין זכויות ליהודים.

ואז הגיע השייח סייד מודאסיר, שהחליט להכיר במורשת יהדות פקיסטן, ואף כתב ספר המתעד את פעילותו. שם הספר "אבנים לוחשות", והוא, עוסק גם בשרידים הפיזיים של היהודים בפקיסטן, בין השאר. מודאסיר איתר שרידים של בתי כנסיות, אדמות ומבנים הקשורים במורשת היהודית. הוא מתעד אותם, ומחשיב אותם כחלק מהמורשת הפקיסטנית, למרות היותו מוסלמי אדוק.

לפני כשנה וחצי הגיע לירושלים להשקת ספרו, ובריאיון לעיתונות תיאר את הרגשתו כלפי יהודי פקיסטן: "אני חש צער לאבד את המורשת הזו. כך שהיה לי מאוד חשוב להביא את פיסת המורשת היהודית הזו, שהיא עבורי מורשת פקיסטנית, ולהעלות אותה על הכתב. לתעד אותה ובכך להגן עליה. בית הכנסת הזה שייך לקהילה היהודית, 'אנוסי משהד', שהגיעו מהעיר משהד שבאיראן, אל האזור הזה. זה קרה לפני ההפרדה בין פקיסטן והודו. במאה ה-18, תחילת המאה ה-19. הם הגיעו לכאן והקימו את העסקים שלהם כאן. אם אנו מדברים על האזור הזה במיוחד, היכן שאני גר כעת, באיסלמבאד. היו ביניהם אדריכלים, היו ביניהם פוליטיקאים, היו בעלי עסקים, תעשיינים, הם היו אנשים מדהימים והתרומה שלהם רבה".

אחרי טבח שמחת תורה, ביקר מודאסיר בישובי עוטף עזה, גינה את הטרור המוסלמי, וכך כתב: "ישראל היא מדינה ואומה משגשגת, הנאבקת בבעיית הטרור. כפקיסטני, אני מבין את אתגרי הטרור ומשתף אתכם בכאב. איחולי הלבבי לכל אדם אוהב שלום שיחיה בשלווה. טרור לא יביא טוב לאף אחד, הוא רק יביא הרס. הדרך היחידה לפתור סכסוך היא באמצעות דיאלוג, הבנה ומשא ומתן".

בנאום באתר הנובה אמר השייח, כי הוא יודע שישנם כ-900 יהודים בפקיסטן, אך המבקר בפקיסטן לא ימצא אותם, כי הם חוששים להכריז על יהדותם. הם מסתתרים ומתחבאים, ואנו מקווים כי יום אחד זה יוכל להשתנות. היהודייה המוצהרת האחרונה בפקיסטן עלתה לארץ לפני מספר שנים. צלם הנציח את האירוע שבו היא עולה לרכבת המוציאה אותה מהמדינה חסרת הסובלנות. שמה הוא רחל יוסף אווסקר.

עולי פקיסטן בישראל מתגוררים, בין השאר, ברמלה, ובו הקימו את בית הכנסת "מגן שלום", במקום "מגן שלום" שנהרס בקראצ'י על ידי השלטונות.