הבטחה תחת החופה וביקור בקברות צדיקים: המסע שהוביל להקמת המלון המפורסם

בשנת 1817, תקע"ז, אחזה התרגשות ביהודי העיירה קמניץ הליטאית, הסמוכה לבריסק. רבי אהרן, אב בית הדין, מחתן את בנו העילוי מנחם מנדל עם בתו של הגביר רבי אורי מקנזיץ. החתונה הוכנה ברוב פאר והדר, אך ברגע שבו היה צריך החתן להתחיל לצעוד אל החופה, הוא נעצר לפתע ואמר משהו באזנו של חמיו לעתיד. חמיו נראה מופתע, אולי בהלם, והתהלוכה נעצרה. רחש בחש החל בקהל, האם החתן מתחרט ברגע האחרון? חוזר בו?

משא ומתן קצר התנהל, והחתונה שבה לסדרה. חתמו על הכתובה, סגרו את התנאים, שתו לחיים והשמחה הרקיעה שחקים. אחרי החתונה התיישבו הצדדים לשוחח, ואבי הכלה אמר לאב החתן: מנחם מנדל הדהים אותי בדרך לחופה, הוא הודיע שלא יגש לחופה מבלי שיקבל הבטחה מהצד השני שברגע שיתאפשר הם יעלו לארץ ישראל לחונן את עפרה ולהיות בקרבת המקומות הקדושים שבהם נקברו התנאים והאמוראים, רשב"י והאר"י הקדוש. והוא אכן קיבל את ההבטחה.

מובן היה כי מיד לאחר החתונה אין זה זמן מתאים למסעות. מנחם מנדל, שנעשה לרבי מנחם מנדל, עסק בתורה וגם בפרנסה, נולדו לו ילדים, ואת ההבטחה שהבטיח תחת החופה, עדיין לא קיים. ואז התרגשה ובאה מגפת החולירה, שהפילה חללים על ימין ועל שמאל. בעת צרתו נזכר רבי מנחם מנדל בהבטחתו, וחזר והבטיח: אם אזכה להינצל מהמחלה, אעלה מיד לארץ ישראל.

ואכן, הוא זכה להבריא מן המחלה, ומיד פעל לארגון קבוצה שתעלה יחד איתו לארץ הקודש. בשנת תקצ"ז כל הסידורים נשאו פרי. שר הפלך, הנסיך דולגורוקוב, קיבל מספיק כסף כדי להנפיק אישורי מסע לקבוצה גדולה של יהודים. כל המשפחות התאגדו יחד במסע כרכרות מקמניץ לעיר הנמל אודסה, ויצאו לדרך בראש חודש ניסן תקצ"ג. המסע ארך ארבעה שבועות, ובמהלכו הם חגגו את חג הפסח בעיירות יהודיות בדרך. בנמל אודסה עלה לאונייה רבי מנחם מנדל עם עוד כמה עשרות יהודים, ביניהם חד שוחט, מטלטליהם ושני ספרי תורה. המסע ארך גם הוא חדשים, עם עצירות בנמלים שונים סביב הים השחור. רק בחודש אלול תקצ"ג הגיעה המשלחת לחופי חיפה. חיפה היתה אז כפר דייגים קטנטן, היתה בו קהילה ספרדית קטנה, אבל פניהם של רבי מנחם מנדל וקבוצתו היו צפונה, אל הגליל, אל קברות הצדיקים...שליח ערבי יצא, רכוב על פרד, אל הקהילה האשכנזית של צפת. כעבור ארבעה ימים שבהם שהו באכסנייה חיפאית, הגיעה שיירת חמורים מצפת, לשאת את הקבוצה ואת מטענה.

הרבה אירועים והתמודדות עברו על רבי מנחם מנדל במסעיו בצפון הארץ, ואת חלקם תיאר בספרו "קורות העתים", בכוונה שהספר יוכל גם לשמש מדריך לעולים לארץ ישראל ולמקומות הקדושים. את התיאור הוא פותח במלים: "למען דעת כל עמי הארץ את הדרך אשר ילכו בה לארץ ישראל, בית קברות אבותינו... אשר כל זה עוררנו לנסוע לה לקיים נדרי אשר נדרתי בעת החליירע אשר היתה פה לאמור: כאשר יצילני ה' מהמוות הזה אלך להתפלל על קברות אבותינו הקדושים... אכתוב סדר נסיעתי מהחל ועד כלה ממני יראו וכן יעשו". כוונתו, אם כן, גם לעודד אחרים ללכת בעקבותיו.

הספר אכן יורד לפרטי פרטים: היכן ניתן לקחת ספינות, כמה היא העלות של סוגי ספינות שונים, איך כדאי לשמור על המטען בבטחה, איזה אוכל לוקחים לדרך. "ציווה עלינו בעל הספינה שם באודסה לקנות כל איש לעצמו למאכלו לחם הנקרא ג'אלטין וגם 'מאקרונים' כדי שיהיה מוכן מה לבשל די צורך".

אחרי תיאור נוגע ללב של כל התלאות אשר פקדו אותם בים בעת המסע הארוך, מתאר רבי מנחם מנדל את הביקור במקום הקדוש הראשון – מערת אליהו: "מערת אליהו, היא חצובה בהר הכרמל, והיא מערה גדולה, ונמצא בה עדיין כמה ספסלים מאבנים אשר ישבו עליהם תלמידיו, והולכים שם להתפלל מכל האומות. וכל אחד ואחד בעת לכתו משם כותב או חוקק שמו על הכותל. וטבלנו תחילה בים והלכנו ג"כ שם להתפלל, ומצאנו שם הרבה יהודים, ויהי כאשר החלנו להתפלל אז התפילה היתה נובעת בפה, ועינינו זולגות דמעות, אשר מעולם לא התפללתי כן, אז הבנתי כי אדמת קודש היא".

רבי מנחם מנדל קבע את מגוריו בעיר צפת, ומנהגם באותו הזמן היה ללכת בעשרת ימי תשובה לקבר רשב"י במירון. ספרו מהווה מדריך מושלם לתייר של אותם ימים, ומתאר את הסכנות שהיו עשויות להיות מנת חלקו של כל נוסע באותו הזמן. מקרה מפחיד אחד אירע לו בנסיעתו בין המקומות הקדושים. הוא רכב לבדו על חמור במשעול הררי, ובאחד העיקולים ראה חייל מן הסוג שכונה אז "באשי", מין שכיר של האימפריה העות'מנית. החייל שאל אותו למחוז חפצו, וסימן לו להמשיך ללכת. בזווית עינו ראה רבי מנחם מנדל כי החייל טוען את רובהו, והבין כי תוכניתו היא לירות בו מאחור, כדי לשדוד את צרורו. רבי מנחם מנדל לא הסכים ללכת כצאן לטבח. הוא הסתובב בפתאומיות והכריז: "אני עני מרוד, שנוסע לקבר של צדיק. אינני סוחר, ואין לי שום כסף או דבר ערך בצרורי". באמרו זאת שפך את כל תוכן צרורו על הקרקע, ואכן התברר כי מעבר לסידור, תהילים, טלית וכמה פירות, אין שום טעם לשדוד אותו. לעומת זאת, כדי לגרום לחייל להניח לו, הבטיח רבי מנחם מנדל כי כשיגיעו לעיר הוא יוכל להשיג לחייל כסף, ואף העניק לו במתנה מטפחת שחבש לראשו. כך ניצל מסכנה זו  ומעוד רבות אחרות.

אחרי רעידת האדמה בצפת ומרד הפלחים, קבע רבי מנחם מנדל בשנת 1842, תרמ"ב, את מושבו בירושלים, והקים בה "בית הכנסת אורחים" ליד מגדל דוד שבשער יפו. במקום היה בית מלון קטן ומאפייה, ותלמידי חכמים היו מקבלים אוכל ומגורים בחינם. העסק התרחב בזכות המאפייה הייחודית, שפרסמה את טוב טעמה של הגברת ציפה קמניץ, אשתו של רבי מנחם מנדל, ואשת הקונסול הבריטי ג'ימס פיין כתבה ביומנה כי לחם אירופאי אמיתי אפשר להשיג רק אצל קמניץ... בית המלון התרחב ועבר לרחוב חברון בעיר העתיקה. התאחרו בו הברון רוטשילד, הרצל ועוד אישים מפורסמים. למנחם מנדל וציפה קמניץ היו ארבעה עשר ילדים. לא כולם המשיכו בדרך ההורים: אחד הבנים התאסלם, למרבה הצער, ונעשה קונסול בריטי בג'דה שבמצרים. רבי מנחם מנדל עצמו נפטר בשיבה טובה ובגיל מבוגר. אשתו ובנו אליעזר ניהלו את המלון עוד שנים רבות לאחר מכן, וסניפים נוספים נפתחו בארץ ל"הוטל קמניץ" המפורסם.