המת החי: התובנה המפתיעה שהתורה מגלה על המצורע

התורה מאריכה מאד בדיני המצורע. רש"ר הירש כותב, כי רק שלש פרשיות בתורה פותחות ב"אדם כי...": פרשת קורבנות, צרעת וטומאת מת. הסיבה היא, ששלשתן עוסקות בתיקון של ביטול מהות האדם: טהרת טמא מת היא תיקון הקשר עם המוות; הקורבן הוא במקום מיתתו של האדם, שמחמת החטא האדם ראוי למות, והקורבן בא במקומו; והצרעת גם היא מוות, כי המצורע חשוב כמת.

כאשר עוזיהו מלך ישראל נצטרע, הוא הושב ב"בית החפשית", וחז"ל ביארו: "בית החפשית עשה לו בית בבית הקברות", מדוע בית הקברות? משום שמצורע חשוב כמת, מת חי, והלשון "חפשית" מזכירה לנו את האמור על המתים: "במתים חפשי". גם המצורע הוא כחפשי מכמה וכמה מצוות, לא רק מצוות שדורשות טהרה כאשר הוא טמא נצחי, אלא כל גישה לציבור, לקהילה, למשפחה, לשדה ולנכסים. רוב המצוות נמנעו ממנו, ולכן הוא כמת חי. גם הלכותיו דומות להלכות אבלותו: הוא צריך לעטות על שפם כמנהג האבלים (וכך התרגום כותב: "כאבילא יתעטף"). כאשר נצטרעה מרים הנביאה, התפלל עליה משה רבנו: "אל נא תהי כמת", וכו'. איוב, שהוכה בכל על ידי השטן, "רק את נפשו שמור" – לא הוכה בצרעת, אלא בשחין, שכן אם היה מצטרע היה באמת חשוב כמת, וחבריו לא היו יכולים לדבר עמו אלא היו מתרחקים ממנו.

השם "נגע" אינו קשור לצרעת, שהרי "נגעים גדולים" של פרעה בבראשית י"ב לא היו צרעת, אלא עניינו שנגעה בו יד ה'. המצורע הוא מי שנגע בו ה' לרעה להבדילו. ובזה ניתן לבאר את ההלכה שספק נגעים בתחילה טהור, שכן הנגע הוא כהודעה משמים, ואין דרכה של מלכות להודיע בגמגום, ולו חפץ ה' להרחיקו היה נותן מופת ברור, והנגע המסופק הוא כאזהרה. אבל אחרי שנטמא – דינו ככל ספק איסור.

לכן המופת שעושה משה, הוא שמכניס את ידו לחיקו והנה מצורעת, ושוב מכניס ונרפאה. בכך משה מראה שנגעה בו יד ה', והוא יכול להביא בשליחות הבורא מכות ונגעי בני אדם, וגם לרפאותם. והיד מסמלת שליחות, כיד ארוכה של המשלח. דיני הצרעת ניתנו לישראל. גוי מצורע אינו מטמא, כיוון שדווקא מי שקרוב לה' צריך להיזהר מנגיעת יד ה'. אפילו משה רבנו עצמו, דרשו עליו חכמים שמה שנצטרעה ידו בזמן המופת, הוא משום שדיבר לשון הרע על ישראל. וכמובן הכוונה מרוב מדרגתו וקרבתו לה', אפילו נדנוד קטן מהווה קטרוג עליו. וכך עוזיהו המלך שהקריב ללא רשות – נצטרע. זו בעצם זכות, פריבילגיה: בגלל שהיה מלך בית דוד וחשוב, הוא זכה להיענש בצרעת. חוטאים אחרים כלל לא קיבלו התייחסות לחטאם בעולם הזה.

מעניין שהצרעת מתוארת בתורה כ"בוהקת", או כ"זורחת במצח" (אצל עוזיהו). האור הזה מבטא את יד ה' (גם הצרעת במקום מריטת השערות קשורה בבוהק, ו"ממורט" פירושו גם בוהק, כמו זהב ממורט, אולי מחמת טבעו של מקום הקרחת במצח להבריק מעט). וכשנגעה יד ה' במשה לטובה, "קרן עור פניו", עד כדי כך שלא יכלו להסתכל בו, והיה צריך לעטיפת הראש (וכך גם נגיעת מלאך החבלה שנאבק ביעקב: "ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב", כיוון שהיה מלאך – לא היה צריך להכות, ונגיעתו משחיתה).  

כיוון שהצרעת היא נגיעת יד הבורא, אין מתעסקים בריפוי שלה, אלא מבינים כי היא מגיעה על חטא,  והדרך לתקן אותה היא על ידי תיקון של החטא.