"קושי לא סותר שמחה, ואני יכולה לשמוח למרות הטרגדיות שעברתי"

"במשך שנתיים וחצי איבדתי שלושה מבני משפחתי הקרובים ביותר, כל החיים שלי התערערו, ולא נראה לי שמשהו יחזור להיות כפי שהיה פעם, ובכל זאת, אני חיה חיים מלאים, ואפילו מאושרים. אני בוחרת בטוב ומחליטה לקום מהמיטה בכל בוקר, מתוך הבנה ברורה שאלו הנתונים שקיבלתי ועליי לנצל אותם על הצד הטוב ביותר".

את הדברים אומרת הדס גניס, המשופעת להגדרתה ב"לימונים", אך גם ב"לימונדות". "עברתי הרבה אתגרים בחיים, אבל בשלב מסוים הבנתי שאני היחידה שיכולה לבחור באופן בו אעבור אותם, והחלטתי פשוט לבחור בטוב, ולהתמקד בו", היא מסבירה.

ספי הי"ד, אחיה של הדס

לייצר מלימון לימונדה

ההתמודדות, לדבריה של הדס, התחילה אצלה כבר כילדה. "גדלתי עם הפרעת קשב וריכוז בעידן בו המודעות לכך לא הייתה קיימת כלל", היא מספרת. "חוויתי בבית הספר שנות לימוד קשות, עם תחושות של חוסר שייכות וחוסר ביטחון. רק בגיל 15 עברתי אבחון מסודר לקשב וריכוז שהוביל אותי לפתח לעצמי אסטרטגיות למידה שסייעו לי להצליח בלימודים, להתקדם בחיים, ואפילו להפוך למי שאני היום – מרצה באקדמיה בתחומי חינוך ולמידה. בין היתר בניתי קורסים לאסטרטגיות למידה שחלקן פותחו ומיושמות כיום במגוון מערכות חינוך והקמתי רשת מרכזי למידה. גם כתבתי את ספר הילדים 'הבלגן של הדס' שזכה להד תקשורתי גדול".

הדס מציינת כי כבר באותם ימים היא הייתה מודעת לתהליך שחוותה, ולאופן בו הפכה את הלימון ללימונדה, אך טרם שיערה כי זהו רק פרומו שמכין אותה לקראת המאורעות הבלתי צפויים שיתרחשו בקרוב בחייה. 

"את הלימון השני חוויתי לפני שש שנים, כשקיבלתי החלטה להתגרש ונשארתי לבד, עם שני ילדים קטנים. כל זה בתקופת הקורונה, ללא משרדי רווחה פעילים או גופים שיסייעו לנו", היא מתארת, "וכאילו זה לא מספיק, קיבלתי באותם ימים בשורה קשה על כך שאמא שלי חלתה בסרטן הלבלב. ההתמודדות לא הייתה קלה, ואם לא אמא החזקה  שלימדה אותי המון על יציאה ממשברים, הייתי בוודאי נשברת. אבל המשכנו את החיים, ובשנה האחרונה הצלחתי להפיק לימונדה נוספת, כשלמדתי גישור ואפילו התחלתי לימודי משפטים, במטרה ללוות משפחות בתהליכי גירושין, גם פתחתי משרד גישור ואני עוסקת בכך".

אבל הלימון השלישי היה בלתי צפוי לחלוטין: "בעוד שאני תומכת באמא, יחד עם אחותי הבכורה נטלי ואחי הקטן ספי, שמנו לב שאבא שלנו שהיה בריא וחסון מתחיל לקמול. לא הבנו מה קורה, אך כשפינינו אותו לבית חולים אחרי שהתעלף באופן פתאומי, הסתבר שהוא חלה בסרטן סופני. המצב היה כה נואש, עד שמחדר המיון הוא הועבר ישירות להוספיס, ובתוך פחות מחודש איבדנו אותו. זה היה שוק מוחלט - הרי אנחנו מתמודדים עם הסרטן של אמא, ואיך פתאום דווקא אבא הוא זה שנפטר? ועוד בגיל צעיר כל כך – 71 בסך הכל".

גם במקרה כזה מצליחים לייצר לימונדה?

"קשה לי לקרוא למצב שנוצר 'לימונדה', אבל אמא הייתה זו שנתנה לכולנו את הכוחות. היא השרתה סביבה אווירה טובה, וגם הסבירה לי בכמה הזדמנויות שהיא כבר הפנימה את זה שהיא עומדת לעזוב את העולם, ומבקשת לנצל את הזמן כדי להיות אתנו, לסגור מעגלים, לפגוש אנשים שהיא אוהבת ולבקש את סליחתם של כאלו שנפגעו ממנה במהלך השנים. כזו היא אמא, אישה מעוררת השראה".

התכתבויות של ספי בזמן המתקפה על נובה

התכתבויות של ספי בזמן המתקפה על נובה

המיגונים בה הסתתר

"מאמין שהכל מלמעלה"

בשלב זה עוברת הדס לדבר על שנת תשפ"ג, בה עברה מדינת ישראל כולה טלטלה עזה. "התחלנו את השנה בסעודת ראש השנה אצל אמא, שכבר נחשבה בשלב זה לנס רפואי מהלך. למרות שאמא שקלה באותו זמן 27 ק"ג, היא לא ויתרה על הסעודה ואף הכינה עבור כולנו את כל המנות. באותו ערב, מעט לאחר הסעודה, אמא קיבלה שבץ מוחי על יד השולחן ופונתה לבית החולים, אך למרבה תדהמתם של הרופאים התעוררה בבוקר ללא שום פגע. אני הייתי עם אמא בבית החולים באותו זמן, והיא הפתיעה אותי כשהודיעה על כך שהיא מעוניינת לסגור נופש משפחתי, כדי לחגוג ואת הנס שהיא זכתה להישאר אתנו עוד קצת. כבר בצאת החג הודעתי בקבוצה המשפחתית המצומצמת שלנו על כך שאמא החליטה לסגור לכולנו נופש בסוכות. נטלי הגיבה בחיוב, אך ספי כתב מיד שהוא מצטער, אך לא יוכל להשתתף, כי הוא נוסע עם החבר הטוב ביותר שלו למסיבת נובה.

"כך יצא שבערב שמחת תורה היינו יחד בטיול משפחתי עם אמא באילת, כשספי נותר מאחור, אך כנראה מתקשה להשלים עם המציאות המרה. הוא התקשר אליי בשעה 12:30, וסיפר שהוא קולט פתאום שאולי זה הנופש האחרון עם אמא, ולא מוכן לוותר. הוא ביקש שאזמין לו גם כן מקום במלון, ואני ניסיתי לעשות זאת, אך עד שעלה בידי לארגן לו חדר, הוא הפסיד את הטיסה לאילת, ונאלץ לוותר על הנופש".

הדס מצטמררת כשהיא נזכרת בשיחה בה אמר לה ספי: "אני מאמין שהכל מלמעלה וזה מה שצריך לקרות, אסע עם החבר למסיבת נובה, ובהקדם נצא לטיול נוסף משותף עם אמא".

הדס נותרה עם אמה ובני משפחתה במלון כאשר נכנסו השבת והחג, הם הלכו לישון כרגיל, אך בשעה חמש וחצי היא התעוררה עם כאב בטן לא שגרתי. "זה היה כאב שכאילו סיפר לי על כך שעומד לקרות משהו איום ונורא", היא מספרת. "זינקתי מהמיטה אל אמא, כי חששתי שקרה לה משהו, אך הכל היה תקין.  קצת יותר משעה לאחר מכן התעוררנו כשאחותי דפקה על דלת החדר והודיעה על כך שפרצה מלחמה. באותו זמן כלל לא חשבנו שהדברים קשורים לספי, ורק בשעה 11:00 הכתה בנו ההבנה שהוא נמצא בנובה, ובעצם חשוף לירי המחבלים".

הדס עם אחיה ספי ואחותה נטלי

חמ"ל במלון

קשה להדס לתאר את מה שעבר עליהם במשך 25 שעות של חוסר ודאות מוחלט בנוגע לגורלו של אחיה, כמו גם לגורלו של החבר שהיה אתו – גל נבון. "במשך כל אותן שעות הקמתי חמ"ל כשאני יושבת על רצפת המלון ונשענת על הקיר, מתעלמת מכל מי שסביבי ומנסה להשיג אינפורמציה כלשהי. אמא בינתיים לא ידעה כלום, ובשלב מסוים נאמר לנו שיש אינדיקציה לכך שספי וגל נחטפו לעזה. עד כמה שזה נשמע הזוי – נשמנו לרווחה, כי מבחינתנו זה היה התרחיש הטוב ביותר באותו זמן. אך מהר מאוד התוודענו לאמת הקשה, והבנו מכמה מקורות ששניהם נרצחו.

"בשלב זה כבר נאלצתי לספר על כך לאמא שלי, ולחזור יחד איתה ועם שני ילדיי לביתנו במרכז. הרגשתי שאני לא מסוגלת לנהוג את הדרך הזו לבדי, ועוד במצב ביטחוני כל כך לא פשוט. כאן אני חייבת לציין את העם המדהים שלנו, שכן לאחר שאחותי פרסמה פוסט שאנו מחפשים מלווה עם נשק מאילת למרכז, הצטרף אלינו יוסי רווה – בחור אילתי, שהסיע אותנו עד לבית. הגענו הביתה ביום שני, ולמחרת, ביום שלישי בבוקר, הודיעה לנו אמא של גל שדפקו אצלם בדלת. אחרי שעה דפקו גם אצלנו, והתברר שספי זוהה כהרוג. למחרת יצאה הלוויה וקברנו את ספי קרוב לאבא שלנו. אני זוכרת את עצמי חוזרת מהלוויה, מלאת הוקרה ותודה על כך שזכינו להביא אותו לקבר ישראל. כבר אז הבנתי שבוודאי יהיו גופות שייחטפו לעזה, והייתה לי תודה גדולה לקב"ה על כך שספי זכה להיקבר כשהוא יפה ושלם, על אדמת הארץ.

"אגב, אחרי כמה שבועות נודע לנו סיפור גבורתם המופלא של גל וספי. זה קרה לאחר שניצולה מהטבח בשם אלינה יצרה קשר עם אשתו של ספי וסיפרה לה כי עם הישמע האזעקות נמלטו גל וספי מהמסיבה לעבר רכבם, אלא שאז עפה רקטה על יד הרכב שלהם, ושניהם נפצעו מרסיסים. הם הצליחו להגיע למיגונית קרובה, בה שהו אלינה ולימור. לפי העדות של אלינה, כשספי וגל שמעו שמחבל מתקרב למיגונית, הם החליפו מבטים, ובהחלטה של רגע יצאו החוצה והסתערו עליו בידיים חשופות. הם נורו למוות, אך הצליחו למנוע מהמחבל להיכנס למיגונית והצילו את חיי הבנות. לימור, נהרגה בשלב מאוחר יותר מרימון שנזרק למיגונית, אך אלינה ניצלה, וכעבור כמה חודשים גם הביאה לעולם את בנה, כך שספי וגל לא הצילו רק את חייה שלה, אלא גם את חייו של התינוק".

הדס עוצרת לרגע ומוסיפה: "אני לא עושה חשבונות וגם לא מתעסקת עם מיסטיקה, אבל בדיוק ביום השלושים להירצחו של אחי, נפטרה אימי. רק סיימנו לעלות לקבר של ספי, והמשכנו ללוויה של אמא".

המשימה: לבחור בטוב

איך ממשיכים מכזה מקום? מה נותן כוח להמשיך לחיות?

"מאז שהכל קרה אני שומעת את השאלות האלו לא מעט סביבי", מודה הדס. "גם אני ניסיתי לחפש תשובות, ובמשך כמה חודשים עשיתי הליכות קבועות, בהן שוחחתי עם עצמי ועברתי סוג של תהליך עמוק. מהתהליך הזה בניתי הרצאה העוסקת בנושא 'להפוך לימון ללימונדה' שאני מוסרת בהזדמנויות שונות, מתוך שתי מטרות – האחת היא להנציח את אחי והוריי, והשנייה – לייצר חוסן ככל האפשר, ולתת לאנשים כלים כדי למצוא בתוכם את החוסן הזה, ולהעבירו הלאה.

"חשוב לי להדגיש שלא מדובר בהכחשה של מה שקרה. להיפך, אני אדם מאוד מטופל ומלווה מקצועית, ודווקא בגלל זה הצלחתי להגדיר עקרונות שמלווים אותי, אולי הם נשמעים כסיסמאות, אך מי שעוקב אחריי ומכיר אותי יודע שאלו החיים שלי, ואני חיה את העקרונות האלו. הראשון בהם הוא עיקרון הבחירה. ברור לי לגמרי שכל התמודדות דורשת מאתנו פשוט לבחור בטוב – לקום בבוקר ולבחור איך אני ממשיכה את היום ובוחרת לחיות לצד הקושי הזה, והכי חשוב זה להבין שקושי לא סותר שמחה. אני יכולה להתמודד עם תחושות לא פשוטות, אך לצד זאת לבחור ביום יום לתפקד ולחיות, ואפילו לייצר מהקושי השראה ולשמוח.

"עיקרון נוסף הוא עיקרון הקבלה, שלמדתי מאמא שלי בימים הכי קשים שלה, כי היה מדהים לראות איך שהיא מקבלת את הסופניות שלה, ודווקא הקבלה הזו העניקה לה המון אושר והשלמות בסיטואציות שונות, וגרמה לה לסגור את החיים באופן מודע עם קבלה פנימית ועצמית. הרעיון הוא לחבק את מה שיש לנו, מתוך הבנה שזה מה שיש, יחד עם הקושי.

"העיקרון הבא הוא עיקרון ה'כאן ועכשיו', ההבנה שיש לנו רק את ההווה, אין את העבר, העתיד לא ידוע, ואנו צריכים להיות כאן ועכשיו בתוך אותה קבלה, עם בחירה בחיים ובשמחה".

הדס אינה מתעלמת מכך שהכלים האלו מבוססים ברובם על האמונה היהודית. "תמיד הייתי מחוברת", היא מדגישה, "ואף יש ספרים שליוו אותי במשך חיי, ביניהם 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל, והספר 'החיים לא יכלו להתקיים בלעדיך' של משה שרון. הכלים שציינתי תמיד ליוו אותי, אך התחדדו בעקבות המאורעות. כי ההסתכלות שלי מתייחסת לייעדו החיים לתפקיד שלנו, ולהחלטה להשקיע ולבחור בטוב. כמו שאומר הרב קוק: 'מוכרחים לשמוח', אני בהחלט מאמינה בכך שמה שקיבלנו – זה מה שיש לנו ועם זה צריכים להיות מאושרים".

ואת באמת מצליחה לשמוח? זו שמחה אמיתית?

"כן, כי כפי שציינתי - אלו לא סיסמאות, ומי שמכיר אותי יודע שאני חיה חיים שלמים ומלאים, משתדלת לייצר חגיגות ושמחות, ולהעביר את המסר הזה גם לילדיי ולעולם כולו. כי זה מה שיש לנו כאן, וזהי דרך החיים שרק איתה נוכל להמשיך לחיות".