"פחד מוות ברחובות": היהודי שביקר במעוז הטאליבן בריאיון נועז

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. הרחובות היו שקטים ודוממים, וחשיכה מוחלטת שררה בהם. רק אורותיו הירוקים של המסגד הסמוך הבהבו ברקיע, והסהר הזוהר בראש הצריח קרע את האפילה המשמימה.

בבית ההארחה היחידי באפגניסטן, שכב בני וקסלר וניסה להירדם. מפעם לפעם הוא הציץ מהחלון והביט אל הבניין הסמוך של השגרירות האיראנית. הוא שחזר לעצמו את המפגש המותח שקיים בצהרי היום עם ראשי הטאליבן: איך התנשף כאשר טיפס במדרגות הפתלתלות של משרדי הממשל הטאליבני, ואיך מצא את עצמו פתאום עומד מול שרים בכירים שסרקו אותו במבטים צולבים. עם המבטים העוינים הללו, ירדה עליו תנומה חפוזה.

זריחה החלה לעלות על שמי קאבול, בירת אפגניסטן. הרקיע עדיין היה כהה, הרחובות עודם ריקים, ורק קולות "אללה אכבר" החלו לקרוע את הדממה. וקסלר התעורר במהירות והציץ מבין הווילונות בחשש: אנשי הטאליבן החלו לזרום בהמוניהם אל המסגד הידוע "האימאם עלי".

בזרועות הטאליבן

סיפורו של בני וקסלר, סוכן נסיעות חרדי ישראלי המחזיק גם באזרחות אמריקאית, הוא מהסיפורים הנועזים ביותר שיש למטייל להציע. וקסלר הוא יהודי נודד שביקר ביותר ממאה מדינות ברחבי העולם, ביניהן גם מדינות עולם שלישי. אבל ביקוריו הנועזים ביותר התרחשו במדינות האסלאם העוינות: אפגניסטן, מעוז הטאליבן; ועיראק, מדינתו של הרודן האכזר סדאם חוסיין.

לאפגניסטן הגיע וקסלר לפני כחצי שנה. "מראש ידעתי שאני נכנס למקום בו לא תהיה לי כל הגנה וביטחון", הוא משחזר בריאיון להידברות. "אבל אחרי שכבשתי את רוב מדינות אירופה, חיפשתי טיול מאתגר יותר, ואפגניסטן היא בהחלט יעד מאתגר. זה מסע מסוכן מכל הבחינות, וידעתי שאם משהו יקרה לי – אין מי שיגן עלי או יאבטח אותי".

עם מקומיים בקאבול

תאר לנו את הרגע הראשון בו אתה נוחת באפגניסטן.

"רגע מפחיד מאוד. נמל התעופה הבינלאומי היה מלא באנשי טאליבן, שעמדו בכל פינה עם נשקים ארוכים. אפגניסטן היא מדינה לא מתוירת בכלל, ובודדים התיירים שמגיעים לבקר בה. מסיבה זו, בכל פעם שמגיע תייר – אנשי הטאליבן מעכבים אותו ועורכים לו בדיקות ארוכות. זהו פחד אמיתי".

לאחר סדרת בדיקות ביטחוניות חשדניות במיוחד, וקסלר חצה במהירות את שדה התעופה ויצא לעבר השדרה המרכזית של עיר הבירה קאבול. "בכל רחבי אפגניסטן אין אפילו מלון אחד", הוא מתאר. "ישנו בית הארחה יחיד, פשוט וישן, בו שכרתי חדר קטן".

בכדי לטייל באפגניסטן, נזקק וקסלר לאישור מיוחד מאנשי הטאליבן. מיד לאחר שהגיע לבית ההארחה והפקיד בו את מזוודתו, הוא נסע לבקש את האישור במשרדי הממשל. "זהו בניין משרדים גבוה וישן, מוקף באבטחה הדוקה", הוא אומר. "בקומה הראשונה עמדתי מול פקידים שתחקרו אותי ראשונית. בכל קומה שעליתי, עברתי תשאול נוסף על מטרת בואי למדינה. המשכתי לטפס במדרגות, וכשהגעתי לקומה העליונה – מצאתי את עצמי עומד מול ראשי הטאליבן שצלבו אותי במבטיהם".

אישור מהטאליבן לטייל באפגניסטן

הם ידעו שאתה יהודי?

"מה פתאום", נחרד וקסלר. "אם היו יודעים שאני יהודי – היו הורגים אותי במקום. גם בוויזה האמריקנית, שבאמצעותה נכנסתי לאפגניסטן, לא הוזכר ואפילו לא ברמז שאני יהודי".

וקסלר שהה שלוש יממות במדינת הטאליבן. הוא ביקר במוזיאונים מקומיים, וכן במסגד שנבנה כהעתק למסגד אל-אקצא שבהר הבית. הוא חיפש במדינה סממנים יהודיים – אבל כמעט ולא מצא. "מצאתי רק בית כנסת אחד ויחיד, המכונה בפי המקומיים 'המסגד היהודי', אבל הטאליבן סגרו אותו כמובן".

וקסלר ברחובות אפנגיסטן, ברקע דגל הטאליבן

את רחובות אפגניסטן הוא מתאר כרחובות רפאים. "הפחד שולט בכל פינה, והתושבים עצמם שרויים בפחד רב. נשים אינן יוצאות לרחוב, ואנשי הטאליבן מפטרלים הלוך ושוב עם נשקים שלופים בכדי לוודא זאת. את הפחד הנוראי אי אפשר לתאר. ברור לי שתושבי אפגניסטן נהפכו לאומללים מאז שהטאליבן עלו לשלטון".

בארמונו של סדאם חוסיין

במהלך מסעותיו הנועזים, ביקר וקסלר גם בעיראק. "הפעם הראשונה בה הגעתי למדינה הייתה לפני שנתיים", הוא מספר. "לפני שבועיים ביקרתי בה שוב".

את החיים בעיראק מגדיר וקסלר כמוזרים: "מצד אחד שולטת בה עניות נוראה, אבל מצד שני מתגוררים בה תושבים שרכושם נאמד בהון רב. זה קורה ממש אחד מול השני: מצדו האחד של הכביש תוכל לראות בתים קטנים, ישנים ומוזנחים, ומהעבר השני – בתי פאר מסוגננים.

בית הכנסת בו התפלל הבן איש חי

"השווקים בבגדאד ציוריים מאוד", הוא מוסיף לתאר. "כאילו נודפת מהן ההיסטוריה היהודית העשירה שהייתה במקום. למעשה, ההיסטוריה היהודית בעיראק זועקת מכל פינה: עדיין קיימות בה אותן ערים תלמודיות המוזכרות בתלמוד הבבלי, ואותן נהרות בבל המוזכרים בספרי הנביאים. כשהתהלכתי בין הסמטאות, התרגשתי מהמחשבה שכאן הילכו חכמי התלמוד לפני 1,500 שנה".

בבית העלמין היהודי בבגדאד

אחת התחנות המרגשות בהן ביקר וקסלר הייתה בבית הכנסת היחיד שנותר בבגדאד, "מאיר טוויג", הממוקם ברובע אל-בטאווין שבמזרח העיר. משם המשיך במסעו אל קבר יחזקאל הנביא וקבר איוב, שהפכו למסגדים מקומיים. "בתוך הקברים עצמם משורטטות כתובות בעברית, עדות אילמת לחיים יהודיים שהיו ואינם עוד", הוא אומר בכאב. "עד לפני חמש שנים שלט במקום ארגון הטרור הקיצוני דאעש, וזה בהחלט פלא שהם לא הרסו את המקומות הקדושים הללו".

במהלך המסע הגיע וקסלר אל שער אשתר, אחד מהשערים המרכזיים של בבל העתיקה. השער, המכונה "השער הכחול", נמצא בכניסה הראשית לבבל, וממנו יוצא הרחוב הראשי שנקרא בפי המקומיים "רחוב התהלוכות של בבל". לדברי וקסלר, "מרחוב זה יצאו התהלוכות של נבוכדנצר השני, מחריב בית המקדש הראשון, עד לארמונו השוכן בסמוך. הארמון עדיין קיים, וגם פסל האריה אותו הניח נבוכדנצר בסמוך לארמונו קיים עד היום".

ארמונו של נבוכדנצר השני

בצמוד לשער אשתר נבנה אחד הארמונות של סדאם חוסיין. "הארמון גבוה ומפואר", אומר וקסלר. "הוא נבנה גם במיקום מדהים – מעל האזור של שער בבל. ניתן להשקיף ממנו על כל הנוף הפסטורלי והעתיק, ועל זרימתם של נהרות בבל המקיפים את עיראק".

הארמון של סדאם חוסיין

וקסלר מציין, כי מאחורי האווירה הציורית והפסטורלית של עיראק אורבות סכנות מוות מוחשיות: "ברחבי עיראק שולטות מיליציות מקומיות שנזהרתי שלא לפגוש אותן. אלו מיליציות מסוכנות שחייליהן אכזריים מאוד". הוא מוסיף כי בביקורו האחרון במדינה הבחין בשלטים ברחובות המביעים תמיכה במנהיג חמאס ברצועה, יחיא סינוואר, ובמזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, שחוסלו על ידי ישראל.

במדינות עולם שלישי

במהלך מסעותיו, וקסלר חצה יבשות. לפני כחצי שנה ביקר בבנגלדש שבדרום אסיה, אותה הוא מכנה "המדינה הענייה ביותר שראיתי בחיי". הוא מתאר בהלם את הזוהמה השולטת ברחובות, ואת ההתניידות האיטית של המקומיים באמצעות רכבי "טוק-טוק" ישנים ועלובים.

גם בביקורו בסודאן שבאפריקה הוא נחשף לחוויות דומות: "העניות בה מטורפת וקיצונית. הרחובות מוזנחים, וזוהמה מצחינה שולטת בהם. ביקרתי גם בבית העלמין היהודי היחיד במדינה, וזה היה עצוב לראות את ההזנחה שלו".

לסיום, שתף אותנו בסיפור דרמטי שחווית במהלך מסעותיך.

"הסיפור המפחיד ביותר קרה לי דווקא ביציאה מאפגניסטן. העברתי את המזוודות בבידוק, קודם העלייה לטיסה, ופתאום אנשי הטאליבן עצרו אותי וביקשו לפתוח אותן באופן אישי. בתוך המזוודה היו מונחים הטלית והתפילין שלי, והבנתי שאם הם יגלו אותם – זה הסוף שלי. היה עליי למצוא פתרון יצירתי במהירות. ואז, בחסדי השם, ברגע אחד עלה בי הרעיון.

"הסתכלתי בעיניים של אנשי הטאליבן והתחלתי לצעוק בקול רם 'אני אמריקאי, ובאמריקה מדברים עליכם רע. אומרים שאתם מבצעים פשעים כנגד האנושות. אבל כעת, אחרי שביקרתי אצלכם, אני מבין כמה אמריקה טועה. אתם טובים, לא רעים. אתם טובים'. הם הביטו עליי בהלם מוחלט, וראיתי איך הם מתרגשים מהדברים. וכך, בחסות ההלם, סגרתי את המזוודה וחמקתי במהירות לעבר הטיסה".